מילותיה של אדית קובנסקי ב´גם איוב היה פרדוקס´, זורמות אל שולי דפיה עליהם היא כותבת על יסודות קיומיים שהמילים עצמן, כפשוטן, אינן יכולות להכיל. המשוררת נאלצת, אם כך, להמציא שפה אחרת, שפה שולית, שפת לוואי המשתייכת לעולם הלחישות והצללים.
ב"שיר בארוקי", לחישות והמצאות פוסט וורבאליות פותחות את השיר: "אתה לוחש לי מילים / ממציא דברים כמו פילוסוף / בין צללים מסתלסלים בשלוה חומקת / ובסער של יום כזה." אקט הלחישה אכן מורה על חולשתן של המילים, על חוסר הדיוקן שלהן, ועל הערפול האופף אותן מילים כמו: "שיכרון", "רוח, גשם", "צחוק", "דמע", הופכות לרמיזות ממן יקום "בארוקי" מסתלסל בין כל קימורי פיוטה של אדית קובנסקי.
אפילו הזמן מאבד את משמעותו הקובנציונלית ומצטרף ללקסיקון האומנותי והטרנסצנדנטלי של המשוררת.
הלך הזמן בשירים אלה איננו ליניארי. זהו מן "זמן בסיסי", מן פלטפורמה כמעט סטאטית, עליה משתלשלים כל הדברים בהלך בלתי נורמטיבי הזורם אף הוא בשוליים, כמו המלים עצמן. והמשוררת במצוקתה האקזיסטנציאלית בוחרת להתכנס ל"קצה השיר", המעניק לה באופן פרדוקסאלי, את החופש הגדול ביותר.