“אריסטופנס הוא מחבר הקומדיות היווניות העתיקות היחיד שנשתמרו לנו יצירות שלמות פרי עטו. 11 במספר. (מלבדו שרדו גם קטעים משמעותיים מקומדיות של מננדרוס, אבל זה לא היה במסורת כתיבה אלא בפפירוסים שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות במאה ה20)
זה די מפליא אותי שהוא זכה לכבוד המטורף הזה. כלומר, היצירות שלו נשמרו במסורת כתיבה במשך כמעט אלפיים שנים, מהמאה החמישית לפנה"ס עד להמצאת הדפוס באירופה והדפסת מחזותיו השורדים.
זה אומר שאינספור אנשים, במשך עשרות דורות, השקיעו זמן, כסף ומשאבים בשימור הקומדיות של אריסטופנס, בזמן שיצירות עתיקות אחרות פשוט נאבדו כי אנשים לא טרחו להעתיק או לשמר את העותקים שלהן. ובין היצירות שלא טרחו לשמר, אני צריך להבהיר את זה שוב כי זה פשוט פרט מידע מופלא בעיניי - כל הקומדיות היווניות שלא נכתבו על ידי אריסטופנס. ממש מעניין אותי מה היה קורה לאריסטופנס אם הוא היה יודע שהכתבים שלו הם הדבר העיקרי שיישאר לנו בתור מייצג הומור של ציביליזציה שלמה. בלי לחץ, פנסי..

ואני חייב להגיד, זו חידה עצומה בעיניי למה בעצם אינספור אנשים פעלו כדי לשמר את המחזה הזה.
אריסטופנס הוא ההגדרה של אליה וקוץ בה - האליה היא שאריסטופנס כתב קומדיות עם אמירות חברתיות - פוליטיות עמוקות. למשל, הרבה יצירות אנטי מלחמתיות, עיסוק ביחסי נשים - גברים, ביקורת על פילוסופיה וכו'. הערך המוסף שהוא מכניס לקומדיות שלו פשוט מעורר הערצה. זה קומיקאי עם אג'נדה שהייתה שנויה במחלוקת בזמנו, והוא עדיין הציג את הרעיונות שלו בכל הזדמנות כמעט.
הקוץ הוא שאריסטופנס ממלא את רוב מחזותיו בהמון הומור שמתבסס על ההקשר המאוד ספציפי של אתונה בתקופה בה המחזה חובר.
מבין ארבעת מחזותיו שקראתי, כאן זה הכי בולט. וכאן גם לצערי האספקט הרעיוני הוא הכי מדולל.

ההומור כאן נשען המון על בדיחות על אתונאים מסוימים, שחלק ניכר מהם אנחנו לא מכירים משום מקור אחר מלבד מחזות אריסטופנס. אני משער שזה היה קורע מצחוק לחבר'ה שהכירו את סירקוסיוס מהשוק או מהאגורה, אבל אני, alas, לא עשיתי צבא עם ליקורגוס או פילוקרטס.
אני כן מוצא את זה די מדהים שגם אחרי 2,400 שנים ההיסטוריה זוכרת אנשים ספציפיים כ"זה שאמא שלו הייתה ברברית ואריסטופנס ירד עליו בגלל זה", בזמן שיש מלכים, פילוסופים ואנשי דת שאנחנו לא יודעים עליהם מאומה.

טוב, אז ההומור כאן ברובו לא עושה לי את זה, אבל מה לגבי האמירה?
למרבה הצער אין כאן אמירה יותר מדי מעניינת. העלילה עוסקת בשני אתונאים שנמאס להם מהחיים באתונה עם כל said חבר'ה, אז הם מחפשים את מלך הציפורים כדי לבדוק אם הציפורים יכולות למצוא להם עיר שהם יאהבו. בסוף הם מגיעים לרעיון להקים עיר לציפורים ולהפוך אותן לאלים החדשים, על ידי כך שהם יחסמו את הקורבנות מלהגיע דרך השמיים אל האלים האולימפיים.
זה נשמע מעניין בקונספט, אבל בפרקטיקה אין ממש "בשר" סביב המהות של עיר הציפורים הזו כאלטרנטיבה לאורח החיים האתונאי. אין כאן משנה מסודרת או הצגה של איזו אוטופיה מדומיינת באופן קוהרנטי, למרות שהמתרגמת טוענת לטובת קריאה כזו בהקדמה שלה. יש כאן פשוט גאגים לא עקביים שנובעים מהגיחוך שבהדחת האלים ולעג לדברים מסוימים באתונה, אבל זה מסתכם בעיקר ב"באתונה יש נוכלים שתובעים אנשים סתם כדי להתעשר" ולא באיזו תזה אנטי מלחמתית או רעיונית על משטר כפי שיש במחזות אחרים של אריסטופנס.

זה גם המחזה הכי ארוך של אריסטופנס שקראתי, עם כמעט 1,800 שורות. רוב מחזותיו האחרים נעים בין 1,200 ל1,300 שורות.
הקריאה הייתה מתישה ולא מהנה בכלל. אני שקלתי להפסיק לקרוא את המחזה כבר כמה מאות שורות לתוכו, אבל אמרתי לעצמי שבסוף אני כן אצא מכאן עם ערך מוסף כלשהו לגבי תרבות יוון העתיקה שמאוד מרתקת אותי כפי שכל מי שראה כאן את סקירותיי יודע. וחוץ מזה אני רוצה להשלים את קריאת כל מחזות יוון העתיקה, זה פלקס נחמד בעיניי.
מה שהכי התיש כאן היה כמות הערות השוליים. הן נחוצות לחלוטין, עקב הרפרנים הבלתי פוסקים של אריסטופנס לריאליה מאוד ספציפית של אתונה בימיו ולאנשים מסוימים. אפילו אני, שמכיר באופן די טוב את התמונה הגדולה של התקופה, מיתולוגיה, אירועים היסטוריים וכו', הייתי זקוק להערות כדי להבין משהו במשך חלק גדול מהקריאה.
למעשה, אני די בטוח שיש כאן יותר טקסט של הערות שוליים מאשר טקסט של המחזה, אפילו שלא מדובר במהדורה מדעית של הקומדיה אלא בהוצאה לציבור הרחב, ואני לא מרגיש שהמתרגמת שמה יותר מדי הערות בלתי נחוצות לקורא הממוצע.

לסיכום, למרבה הצער זה המחזה הכי חלש של אריסטופנס שקראתי ואחת הקריאות המבאסות שהיו לי כבר הרבה זמן.. לא מומלץ בכלל אלא למי שכמוני רוצה להשלים את כל הקורפוס הדרמטי היווני.”