בסתיו 1970 הרצתה חנה ארנדט שלוש-עשרה הרצאות בניו סקול בניו יורק על עיקריה של הפילוסופיה הפוליטית של עמנואל קאנט, אשר אותו הציגה באוזני הקהל כמי ש"מעולם לא כתב פילוסופיה פוליטית". הרצאות אלה הן דוגמה מופתית למחשבה הפוליטית של ארנדט, לאופן שבו התערבה בהיסטוריה של הפילוסופיה הפוליטית. קריאתה זו בקאנט, כמו גם בכתביהם של הוגים רבים אחרים, היא חלק מהמאמץ של ארנדט לייצר למחשבתה שלה מסורת בתוך ההיסטוריה של הפילוסופיה.
את האופק החדש שפתחה המחשבה הפוליטית שלה נזהרה ארנדט שלא להציג כמרחב חדש אשר הופך את כל מה שקדם לו למיושן. דף אחר דף היא שוטטה בין דפי הפילוסופיה הפוליטית לדורותיה ופסלה בביטול את רוב מה שנהוג לראות בו פילוסופיה פוליטית, תוך כדי כך שהיא מחלצת מכל אחד מאותם הוגים סיב כלשהו, קצה חוט, שממנו יכולה הייתה להמשיך ולארוג מתוך המסורת של הפילוסופיה הפוליטית מסורת חלופית. אפשר לראות בפרויקט הארנדטי כולו יצירה של מסורת חלופית של מה שהיא כינתה "פילוסופיה פוליטית אמיתית", שהאירועים המכוננים שלה הם הסירוב לציית, שחרור העבדים ויציאה של נשים ופועלים למרחב הציבורי.
חנה ארנדט – לצד כריסטין דה פיזאן, אולאמפא דה גוז', סימון דה בובואר, מרי וולסטונקרפט, או הוגות בנות-זמננו כמו קרול פייטמאן, ג'ודית באטלר, וונדי בראון ונעמי קליין – מייצגת כתיבה שאי-אפשר לצמצמה לכדי קול בתוך המסורת, מכיוון שלא מדובר רק בייצור של תמות חדשות אלא בכפירה בְּעיקר הפילוסופיה הפוליטית – צמצום הפוליטי לשלטון ריבוני וליחסי שליטה. אם המסורת של הפילוסופיה הפוליטית עוסקת בשלטון, הרי המסורת האחרת עוסקת בפוליטי וחושבת אותו לא בהכרח או לא רק בצִלו של השלטון, אלא מחפשת אחר צורות אחרות של קיומו.
לספר מצורפת הקדמה על הפילוסופיה הפוליטית של חנה ארנדט מאת ד"ר אריאלה אזולאי.