“התכוונתי לקרוא את הספר הזה עוד בתקופת לימודי בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. איכשהו לא יצא, והגעתי אליו אי-אלו שנים אחר כך. הספר, שנכתב על-ידי האדריכל ההולנדי רם קולהאס, נחשב לפורץ דרך כאשר התפרסם (1978) ונחשב כך אפילו בשנים בהן למדתי בטכניון - תחילת שנות האלפיים. לפעמים נוצר פער גדול בין הציפיות שלי מספר לבין מה שהוא אוצר בתוכו בפועל. "הזיית ניו יורק" הוא מקרה כזה בדיוק.

הספר מגולל את הפיכתה של ניו יורק לעיר רוויית גורדי השחקים שאנו מכירים היום. כדרכו של קולהאס, הוא לא ניגש לעניין באופן ישיר ופשטות, אלא לוקח את הקורא יד ביד אל המחוזות הגרוסטקיים ביותר של הסיפור - אל רכבות ההרים של קוני איילנד, אל פרוייקטים גרנדיוזיים ומוזרים שלא יצאו לפועל (וגם כמה שכן, וכשלו), אל ציורי פחם של גורדי שחקים המעוצבים כגושי קרח החותכים את השמיים. הדבר היחיד שקושר את כל ההזייה הזאת של רם קולהאס הוא הכרונולגיה, עליה הוא מקפיד בספרו.

בהוצאת בבל (ארכיטקטורות) בחרו להדפיס את 320 עמודיו של הספר על נייר כבד מאוד, כמעט כשל הזמנה לחתונה. כמות האיורים הרבה והמשקל הכבד מעניקים לספר חשיבות עצמית שלאו דווקא עומדת במבחן הזמן. רעיונותיו של קולהאס, שהיה בסך הכל בן 34 בעת הדפסת ספרו, התיישנו עם הזמן ולא מצליחים לעורר את אותה תחושת כשרון מקורי ויוצא דופן לה זכה קולהאס בשנת 1978. תדמית גורדי השחקים של ניו יורק כבר שחקה, כפי שדהו גלויות העיר במתקני המתכת בחנויות המזכרות. התפתחויות מהפכניות כמו אינטרנט, ויי-פיי וטלפונים ניידים מקטינים את קנה המידה של ההזיה של קולהאס. השגעון של ניו יורק מורכב בסך הכל מהמציאות המוכרת בתוספת קצת פסיכדליה ואיורים שנדמו פעם לעתידניים. ב-21.10.2015 התיישבתי לצפות בסרט "בחזרה לעתיד" (1985) כאשר אני כבר נמצאת בעתיד שהפך להווה. התחושה בנקודת הזמן הזאת דמתה מאוד לזאת שהתעוררה בי בעת הקריאה ב"הזיית ניו יורק".”