אחד עשר גורלות, אחד עשר סיפורים על סוף האהבה. בבהירות ובדייקנות מכאיבות בוחנת בריז'יט זי'רו את התשוקה הגוועת, את הפשרות המבישות, את שרידי האינטימיות ואת השתיקות של זוגות במהלך אובדנם. היא מתחקה אחר הכזב והאבל, הגלות הפנימית, החיים המיטלטלים.
בספר זו רק אהבה יוצרת ז'ירו מעין יהלום של תודעות על סף פרידה – אשה העומדת לעזוב את בן זוגה בעוד שזה עדיין עוסק בבחירת הגוונים לצביעת הבית, ילדה שהוריה נפרדים במהלך חופשת הקיץ, אשה שהתאלמנה זה מכבר ומנסה למצוא את המקום שבין החיות והכאב, זוג שאך נפגש ומנסה לגשש את דרכו אל תוך סיפור אהבה.
"אנו עומדים לספר לילדים שחייהם עומדים להשתנות. במילים מכזבות ורפות נאמר להם שהם אינם צריכים לדאוג. נחזור ונאמר שההורים שלהם אוהבים אותם וזה מה שחשוב. ההורים שלהם הרוסים, מותשים מלילות ללא שינה, מניסיונות ההצלה, מהנפתולים היגעים, מהתקווה שהתפוגגה. אבל ההורים שלהם עומדים להתייצב בפניהם, כמעט-מחייכים, ולומר להם שני משפטים לכל היותר, שרשרת מילים שתדבר על האהבה ועל סוף האהבה, האהבה שיש לנו בשבילם והאהבה שאין לנו יותר בשבילנו אנו. שני משפטים שעומדים להמית בהם דבר-מה, אחרי שמשהו מת בנו. אנחנו עומדים לכנס את הילדים, הערב, כך החלטנו, לפני או אחרי הארוחה, לא יכולנו להכריע".
[מתוך "לספר לילדים"]