מדינת ישראל קמה ב-1948 על חורבות פלסטין הערבית. כפרים רבים נהרסו ופליטים רבים מצאו עצמם ללא קורת גג במדינות השכנות, או במה שנותר מפלסטין המנדטורית - בגדה המערבית הירדנית וברצועת עזה המצרית. ישראל החלה לבסס את ריבונותה בשטחים שכבשה.
עולים מכל ארצות תבל גדשו את שעריה ובאו אליה. והפלסטינים? - הם כביכול נשכחו.
במחקר מעמיק ורחב היקף, מוצג המאבק הפלסטיני בשנות החמישים; מאבקו של דור מובס ומושפל בעיני עצמו, מאבקם של קבוצות ויחידים במציאות בלתי נתפסת מבחינתם. מטרתם הייתה לשרוד ולהחזיר את חייהם למסלולם שנקטע ב´נכבה´ (אסון הקמת מדינת ישראל, בעיני הפלסטינים). כך החלה המלחמה הבין-קהילתית השנייה שהתבטאה בהסתננות רחבת היקף מצד הפלסטינים, ובפעולות גמול קשות מצד ישראל. הייתה זו תנועת מחאה פלסטינים שהצליחה להוביל והלשפיע על מדינות ערב (ובייחוד על מצרים בעידן נאצר) לנקוט מדיניות אנטי ישראלית, תנועה של הקרבה עצמית (פדאא) שמטרתה היתה שחרור פלסטין. הספר מתאר את מאבקם של הפלסטינים במדינת ישראל בשנות החמישים.
הספר מבוסס ברובו על עבודת הדוקטורט שכתב המחבר, תחת הכותרת: פעולות הגמול הישראליות בעיני האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה, 1956-1949.
עבודה זו נעשתה במסגרת לימודי התואר השלישי במחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן, בהנחייתו של פרופסור אליעזר טאובר.
ד"ר (רס"ן במיל´) שאול ברטל, שימש בשורת תפקידי ביטחון ביהודה ובשומרון. בוגר תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן (1995). בוגר תואר ראשון במדעי החברה וחינוך באוניברסיטה הפתוחה (1998). בוגר המסלול הישיר לדוקטורט בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן (2006). כיום מרצה לעניינים פלסטיניים באוניברסיטת בר-אילן.