“פרנסיס בייקון צייר אלכוהוליסט, הומוסקסואל ואסמתי , אינני יודע מה מבין הארבעה רע יותר, משמש לאנליזה או יותר נכון ציוריו משמשים את הפסיכו אנליסט דידייה אנזדייה לטיפול בציור.

הציור עצמו עובר אנליזה בספרו החדש "פרנסיס בייקון – או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו" מסדרת הספרים הצרפתיים של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ספר שמעלה שאלות על פרשנות בחדר הטיפולים ועל משמעות הטיפול הפסיכואנליטי דרך התבוננות ומפגשים עם ציור אחד .

אנזייה דידייה תאורטיקן פרופסור לפילוסופיה ופסיכולוגיה מנסה 'לטפל' בציור .

כן זה נשמע מאד תמוהה כיצד ניתן לקיים טיפול פסיכואנליטי לציור, יש סטינג טיפולי, מתקיימים מפגשים קבועים ורציפים עם הציור וקיים דיון וחשיבה אנליטית על הציור וסביב הציור עם תיאוריות פסיכואנליטיות של ביון, ויניקוט, פרויד, לאקאן ומלני קליין.

לא רק איתם מתקיימת חשיבה גם ובעיקר עם המושג 'אני עור' של אנזייה דידייה אשר הטביע או אם להשתמש במושגי האומנות, השליך וצבע את התמונה האנליטית במכחול של מושג אופרטיבי זה 'אני עור'.

'אני עור' היינו מושג המתאר את פונקצית ה 'אני' כמקבילה למעטפת הגוף, ה 'אני' כמו העור בנוי משטח מגע המאפשר להעשיר ולבחון את המושגים : גבול, תחום, מכיל, מוכל במבט פסיכואנליטי.

קריאת הטקסט שחיבר אנזייה היא קריאה חושפנית של החשיבה האנליטית בחדר הטיפולים אצל האנליסט .

הבעיה שמציב לנו הטקסט הוא שאין לנו מטופל, יש לנו דמות דיוקן של אדם המרוקן מאנושיותו.

ועל כן השאלה העמוקה והגדולה שנשאלת היא את מי או במי 'מטפל' האנליסט ?

האם ניתן בכלל לחשוב על דרגת האפס בטיפול פסיכואנליטי ?

מהו מקומו של האנליסט בריפוי והאם מספיקה רק התודעה האנליטית בחדר הטיפולים ?

בהמשך הספר המרתק ישנה קריאה נוספת של מישל מונז'וז המנסה לבדוק האם ישנה אומנות אלכוהוליסטית ?

כיצד הפסיכואנליזה יכולה להתמודד עם האישיות האלכוהוליסטית כמקרה של ערעור המושג גבול וגם כאן ניסיון לטפל בציור בדיוקן .

הספר גורם בקריאה ראשונה לבחילה, להרס המחשבה, ולהיקסמות ורק בקריאה שנייה ושלישית ללכידות ולהתבוננות חדשה.

ספר מעורר מחשבה וראוי מאד לקריאה ועיון.”