|
|
|
1.
|
|
ב1974- פירסם דידייה אנזייה בכתב-העת החדש לפסיכואנליזה מאמר תחת הכותרת ה’אני-עור’,שהשלכותיו על העולם האקדמי והקליני היו מכריעות. ב1985- יצא לאור, תחת אותה כותרת, ספר שבו הציג הכותב את מכלול מחקריו והציע תיאוריה מקיפה של פונקציות ה’אני-עור’.
ב1995- ראתה אור בצרפת מהדורה חדשה, משופרת ומורחבת לספר זה, שתרגומה מוצע עתה לקהל קוראי העברית.
העור הוא מעטפת הגוף, בדומה ל’אני’, השואף לעטוף את מנגנון הנפש. מנקודת מבט זו, המבנים והפונקציות של העור, יש בהם כדי לספק לפסיכואנליטיקאים ולפסיכולוגים הקבלות מפרות, אשר ידריכו אותם במחשבתם ובפיתוח הטכניקות שלהם.
ה’אני-עור’ מתגלה כמושג אופרטיבי, המבהיר כיצד נשען ה’אני’ על העור ומצביע על הקבלה בין הפונקציות של ה’אני’ לאלה של מעטפת הגוף (לתחום, להכיל, לארגן).
ההנחה כי ה’אני’, כמו העור, בנוי כשטח מגע, מאפשרת להעשיר מושגים כמו גבול, תחום, מכיל, בפרספקטיבה פסיכואנליטית.
כמו כן, עושרו המושגי של ה’אני-עור’ מאפשר לתפוש טוב יותר מציאות קלינית מורכבת: הכותב מראה כי מלבד הקשר בין מחלות עור להפרעות נפשיות, השקעת-יתר או חסר בפונקציה זו או אחרת של ה’אני-עור’ מאפשרים להבין בין היתר שם את המאזוכיזם הפרוורטי, את הגרעין ההיסטרי שבנוירוזה, או את ההבחנה בין אישיות נרקיסיסטית למצבים גבוליים.
דידייה אנזייה כיהן במשרת פרופסור באוניברסיטת ננטר, פריס X.
הוא היה חבר באגודה הפסיכואנליטית של צרפת, ושימש בה בתפקיד סגן-נשיא. הלך לעולמו ב1999-.
לספר מצורף פתח דבר מאת אבלין סשו, מרצה באוניברסיטת רנה דקארט, פריס V, וחברה באגודה הפסיכואנליטית של צרפת....
|
|
2.
|
|
הספר פרנסיס בייקון או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו מפגיש את יצירתו של הצייר פרנסיס בייקון עם הכתיבה הפסיכואנליטית של דידייה אנזייה ושל מישל מונז´וז. שני המחברים ניגשים למלאכתם בענווה: הם אינם כותבים טקסט פרשני במובן הרווח ואינם מיישמים תפישה אנליטית נתונה מראש על היצירה. אדרבא, דומה שהציור הוא הכופה פירוש על המבקר תרתי משמע, מי זכה לצפות בתמונות בתערוכה עוד בשנות ה-40 והמנסה לנסח, קודם כל לעצמו, הוראות צפייה וכתיבה: "לחבר את הטקסט בנגיעות, כמו צייר", "כעת לכתוב. לתרגם את החלחלה הזאת למילים", "לכבד את יעדו של בייקון: לא ציור מופשט, לא ציור נרטיבי" - כך רושם לעצמו אנזייה, הבורר את כלי הפרשנות, הביקור והביקורת כאילו היה בעצמו צייר בסטודיו המעצב מושגים ייחודיים בהתאם להיגיון הכאב שהוא רואה נכחו.
מסתה של מישל מונז´וז מנסה להתמודד עם שאלת האלכוהליזם מתוך הקשבה חמורה לאמירה: פרנסיס בייקון הוא צייר אלכוהוליסט. מהי אמנות אלכוהוליסטית? במה היא נבדלת מאמנות לא אלכוהוליסטית? כיצד יכולה הפסיכואנליזה להתמודד עם האלכוהוליזם המערער על זהותם של מושגיה וגבולותיהם? במסה נוספת מפרי עטו, מבקש אנזייה לבחון את ההקבלות בין פרנסיס בייקון, סמואל בקט והפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, "שלושה חורבנות, שכל אחד מהם התמודד עם האתגר באמצעות פרדוקס יצירתי", כדי להציג את מה שהוא מכנה "אמפיריציזם חדש": שכן, כל אחד מן היוצרים האלה מתעלל בדרכו במישורים המכוננים את התיאוריה האמפיריציסטית - התחושה וצירוף המושגים.
אנו קרבים אל דרגת האפס של הציור, הספרות או ההבנה של הנפש. עם זאת, אף כי מדובר בהתקפות על ממדי המרחב והזמן, יכולה המאנות - והפסיכואנליזה בהרחבה שלה - "לשוב וללכוד ביחידה אחת את מה שעולה על גדותיו, חומק, נגוז, מערער. חוסן מושב, ניצחון הייצוג על פני ההרס: יופי".
לספר מצורפת אחרית דבר מאת הסופרת והמשוררת שבא סלהוב...
|
|
3.
|
|
הספר פרנסיס בייקון או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו מפגיש את יצירתו של הצייד פרנסיס בייקון עם הכתיבה הפסיכואנליטית של דידייה אנזייה ושל מישל מונז'וז. שני המחברים ניגשים למלאכתם בענווה: הם אינם כותבים טקסט פרשני במובן הרווח ואינם מיישמים תפישה אנליטית נתונה מראש על היצירה. אדרבא, דומה שהציור הוא הכופה פירוש על המבקר תרתי משמע, מי זכה לצפות בתמונות בתערוכה עוד בשנות ה-40 והמנסה לנסח, קודם כל לעצמו, הוראות צפייה וכתיבה: "לחבר את הטקסט בנגיעות, כמו צייר", "כעת לכתוב. לתרגם את החלחלה הזאת למילים", "לכבד את יעדו של בייקון: לא ציור מופשט, לא ציור נרטיבי" - כך רושם לעצמו אנזייה, הבורר את כלי הפרשנות, הביקור והביקורת כאילו היה בעצמו צייר בסטודיו המעצב מושגים ייחודיים בהתאם להיגיון הכאב שהוא רואה נכחו.מסתה של מישל מונז'וז מנסה להתמודד עם שאלת האלכוהליזם מתוך הקשבה חמורה לאמירה: פרנסיס בייקון הוא צייר אלכוהוליסט. מהי אמנות אלכוהוליסטית? במה היא נבדלת מאמנות לא אלכוהוליסטית? כיצד יכולה הפסיכואנליזה להתמודד עם האלכוהוליזם המערער על זהותם של מושגיה וגבולותיהם? במסה נוספת מפרי עטו, מבקש אנזייה לבחון את ההקבלות בין פרנסיס בייקון, סמואל בקט והפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, "שלושה חורבנות, שכל אחד מהם התמודד עם האתגר באמצעות פרדוקס יצירתי", כדי להציג את מה שהוא מכנה "אמפיריציזם חדש": שכן, כל אחד מן היוצרים האלה מתעלל בדרכו במישורים המכוננים את התיאוריה האמפיריציסטית - התחושה וצירוף המושגים.אנו קרבים אל דרגת האפס של הציור, הספרות או ההבנה של הנפש. עם זאת, אף כי מדובר בהתקפות על ממדי המרחב והזמן, יכולה המאנות - והפסיכואנליזה בהרחבה שלה - "לשוב וללכוד ביחידה אחת את מה שעולה על גדותיו, חומק, נגוז, מערער. חוסן מושב, ניצחון הייצוג על פני ההרס: יופי".לספר מצורפת אחרית דבר מאת הסופרת והמשוררת שבא סלהוב...
|
|
