צביקה לזר הוא ללא ספק הברנש הכי לא צפוי שניתן לפגוש כיום בפאב של עין-הוד. ימאי, צייר, משורר, וסופר. אוטודידאקט שכל תוצרתו הפתעה צרופה. מפגשי הראשון עמו היה בעת שמחצית כפרנו עלה באש והוא, בהשלמה סוריאליסטית, התיישב בתוך חורבות ביתו העשן ו"עשה מנגל" על שאריות הרהיטים שנותרו. מאז אני עוקב בפליאה אחר הימאי המקועקע שעשה את כל הדרך מנער סיפון בצים של שנות החמישים עד מבחני ההסמכה לפיקוד על אוניה. אבל דווקא אז, בתום עשרות שנים של מסע ימי מפרך, רצוף אירועים וחוויות, הוא נתבשר, ביום שסיים בהצלחה את מבחני הסמכתו לרב-חובל, שמחלה ממאירה וחסרת סיכוי מקננת בגופו. צביקה נאלץ לעזוב את הים, להשיל עשות קילוגרמים מגופו השרירי ותוך שהוא לועג לרופאים שקצבו את ימיו - החל לצייר ולכתוב ללא לאות.
לתומי חשבתי שבתראפיה מתבקשת עסקינן והתבדיתי בגדול - האיש התגלה כצייר מחונן שקרא את סיפוריו, האיץ בו לרכזם ולפרסמם לכדי ספרו הראשון, והרי התוצאה לפניכם. שפטו בעצמכם.
דן חמיצר - עין הוד

שם הספר
ימאים מספרים