“אני חייבת להודות- אני מעדיפה את הסקיצות של רויו מעבודותיו הגדולות והצבעוניות.
לרוב אני מזהה את הפופליזם בציורים שלו, את הנשים המצוירות שלעיתים מקבלות פרצוף של שחקניות וזמרות מפורסמות (leave britny alone), התמונה ממנה העתיק את התנוחה של הדמות ואפילו השראות סרטים.
כל אמן גדול מעתיק, וזה עושה אותם אנושיים בעיניי ואני מרגישה פחות רע עם ציוריי שלי.
לכן אני מוותרת להם וציורי הארוטיקה שלהם. במקרה של רויו- ספר הסקיצות הזה אהוב עלי יותר מסדרת Wild Sketches, מפני שאין פה פורנוגרפיה יצירתית של מפלצות ורובוטים.
ב'ציורים האסורים' יש אירוטיקה, יש עירום, אבל אין זיעזוע. ויש כאן סקיצות והתחלות של ציורים גדולים מיצירותיו המוגמרות, למרות שיש מעט מאוד מ'מילניום' לטעמי.
שוב אני נתקל בסקיצות יפיפיות ותוהה אם הוא מתכוון להשלים אותן, מפני שאין סיכוי שיראו טוב יותר.
הרישומים שלו מושלמים כל כך שאני לא מצליחה לגלות באיזה עפרונות הוא משתמש, לעיתים אני תוהה אם הוא משתמש במחשב כדי ליצור כתמי צבע מושלמים כל כך שנראים כמו צבע מים- שבו קשה לשלוט, או בעפרונות פחם ליצירת רקע. אני תוהה אם הוא מעמיד את הדף או משכיב אותו, באיזה גודל נייר הוא משתמש וכו'.
זה האמן שאני הכי מקנאה בכישרונו, מפני שאני לא יכולה לדמיין אפילו מישהו ברמה שלו.
מפני שהוא עוסק ברעיון מסוים עד מיצוי ועוזב אותו לרעיון הבא, לא נשאר ב'סוף העולם', לא נשאר ב'אולוציה' ואם נותרו רעיונות וסקיצות הן מקבלות מקום בספרי fantazy art פעם בכמה עשרות שנים.
אין הרבה אמני פנטזיה מוכשרים כל כך שלא מתמקדים סתם בעירום, וגם היצירות הפורנוגרפיות מאוד של רויו מקבלות "נושא" ולא נראות כאיזו פנטזיה של ילד מהחטיבה שקורא יותר מידי קומיקס.
לכן אני לא נכנסת לאתר שלו, ולא רוצה לקרוא או לראות ראיונות איתו. זה יהרוס.
מי שאוהב רישום, מי שאוהב ציור פנטזיה יוצא דופן, ראליסטי ובדיוני כאחד- זה שווה את המחיר. אני ממליצה בחום.”