“ההתאהבות בקליגרפיה ערבית התחילה לפני כ10 שנים כשעבדתי במפעל לחומרי בניין, שם הכרתי את אשרף (קראתי לו דר' אשרף מפני שאז היה סטודנט שאביו סינג'ר להובלות).
בזמן שהעמיסו את רכבו שוחחנו על אמנות. אמנות איסלאמית.
בזמנו לא הכרתי רבים שהתענגו על המסורת שלהם בכזו התלהבות, ולא כעסו עלי על שירותי בצבא או חסכו ממני שיחות כי ממילא לא אבין אם אני יהודיה...
השיחות ביננו היו על חיבור המילים והאותיות, הציורים שיצרו סמל ומה המשמעות שלו, האמונה של הכותב שמגיע לרמה זו או אחרת והטראנס אליו נכנס ביצירה.
לא היה מקום להשוות ליודיקה או לגראפיטי וכתבי קומיקס- מדובר במה שנחשב דרגת קודש גבוהה השנייה אחרי העתקת דברי הקוראן.
היו פיגועים פעמים בשבוע ובכל זאת כשידע שהוא מגיע היה מכין איתו איזה ספר קטן או דף מהעיתון עם הדגמה עליה נשוחח. אביו כבר השתעשע בהצעה שנתחתן ואעבור לטירה הגדולה שהוא בונה לו, ובאמת הוא התחתן לאחרונה והזמין אותי.
אז הזמנתי את הספר ונפרדתי ממנו למרות שעיינתי בו רבות, למעשה המתנה שקיבל לכבוד החתונה ועל זה שזכר אותי כל כך הרבה זמן- מתנה משומשת ללא ספק.
ספר צבעוני ברובו, יש בו גם הסבר על האמנות עצמה, דתית וחילונית. ההיסטוריה עצמה (הנביא לא ידע קרוא וכתוב?!) והמיומנות שצריך להשיג, ומתי בערך החלו לשנות את הסגנון באופן משמעותי ולהתחיל לקשט טקסטיל, קרמיקה, מטבעות, כלים, כתובות למצבה וכו'.
לחשוב ששירה והבעה הפכו את המוכשרים שביוצרים ל"סלבס" וכמה התרגשו אז מפתגם קליגרפי לגמרי החזיר אותי למחשבה שאילו רק היו נפתחים אולי לא היינו עם הספר היחיד.
סיפורו של Ibn Muqlah מדהים. אני מאוד מקווה למצוא עליו חומר בעברית.
ואני יכולה לכתוב על הנושא עוד ועוד, אבל זה ישעמם את אלו שלא מעוניינים לשמוע על האיסלאם או על אמנות. אשאיר לכם את הברירה לרכוש את הספר, ונראה שאעשה זאת בעצמי כדי שיהיה לי עותק.”