“הספר "כנפיים מעל סואץ" (הוצאת שיקמונה, 1970) שכתב זאב שיף, בכיר הפרשנים הצבאיים בישראל, ביקש לתאר את לחימת חיל האוויר במלחמת ההתשה בחזית המצרית. מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף עזר וייצמן, כתב בהקדמה לספר כי בחיל למדו "לממש את האימרה של "איכות מול כמות". בחיל האוויר השכלנו ללמוד לא לוותר על הרמה" (עמ׳ 11). אמנם וייצמן היה האיש שקבע את הסיסמה "הטובים לטיס" והיה בין אלו שהפכו את רמתו המקצועית של החיל לגבוהה מאוד, אוחם ההקדמה שכתב היא מסמך שכל כולו היבריס. 

כך למשל, בקביעת וייצמן "כי לא רק לוחמת האוויר קובעת. המכונה חייבת להיות מורכבת. יש להבין, שחיל האוויר הוא לא כוח מסייע אלא כוח מכריע. בצבא מתקדם אין לדבר על סיוע, אלא על עבודה הרמונית בין כלי־הנשק השונים" (עמ׳ 14). לדבריו, "חיל האוויר המופעל כהלכה יכול להגיע להישגים בלתי רגילים. אך איני גורס, שהכל צריך להיעשות באמצעות חיל זה. בשלב מסויים חייב הכוח היבשתי לקטוף את הפירות שהצמיח חיל האוויר" (עמ׳ 14). וייצמן לא רצה להתייחס לשאלה מה יקרה בלחמה הבאה במידה והאויב יתקוף ראשון, אך הודה שאז "יהיה מצבנו קשה יותר מבחינה צבאית" (עמ׳ 15). אבל כך או כך כתב ביהירות, "אני גורס, שהמפתח במלחמה הבאה שוב יהיה בידי חיל האוויר. חיל זה הוא שיאפשר את חופש הפעולה של כוחות היבשה שלנו והוא שיסלול בעבורם את הדרך" (עמ׳ 15). בסופו של דבר, קבע, "חילות האוויר הם שיקבעו את המהלכים במלחמה כזו ואין זה משנה מי הצד שיפתח במלחמה. לא תיתכן פעולת צליחה של התעלה בלי שחיל האוויר" (עמ׳ 15). שלוש שנים מאוחר יותר באה מלחמת יום הכיפורים והמחישה שכל ההבנות שלו שוות ל...

שיף כתב בספר כיצד במלחמת ההתשה בחזית הדרום הפך חיל האוויר למכשיר העיקרי בכל האמור בהעברת המלחמה לשטח האויב. במלחמה היה וייצמן אחד החסידים הראשונים של הפצצות בעומק מצרים. "בספטמבר ,1969 עם התחלת הגל השני של הפצצות לאורך התעלה ובמפרץ סואץ, תבע וייצמן להרחיב את הפגיעות גם לעומק השטח המצרי. רק בדרך זו אפשר יהיה לערער את רצונם של המצרים להמשיך במלחמת ההתשה" (עמ׳ 190). ב־11 בספטמבר 1969, בקרב אוויר שהתרחש "בעומק של כ־65 קילומטר בשטח המצרי, סמוך למנצורה. בקרב זה הופלו שלושה מיגים. רק אחד הטייסים המצריים נראה צונח. עוד מצנחו פרוש באוויר ואחד הטייסים הישראליים, גיורא רום, הודיע כי נפגע מטיל שנורה אליו מאחד המיגים" (עמ׳ 57). רום, ששיף כתב שהיה "אחד הטייסים הנועזים" (עמ׳ 57), נפל בשבי ושוחרר כעבור שלושה חודשים בעסקת חילופי שבויים, שחלקם נתפסו בפשיטות הצנחנים והיחידות המובחרות. הוא השתקם, שב לטוס (ואף פיקד על טייסת במלחמת יום הכיפורים) והיה לאחד המפקדים הבולטים בחיל האוויר.

שיף הביא בספר תיאור של המלחמה מעיניו של ע. טייס סקייהוק, שהוכיח שיש אמת בטענות על היותם "חיילים של שוקולד" (ואין בכך להמעיט בסכנות והאתגרים המבצעיים המורכבים והקשים שעמם התמודדו בלחימה, אלא רק לומר שאלו נמשכו שעות בודדות). "באתי הבוקר מהבית. אכלתי שם ארוחת בוקר. יצאתי ישר למלחמה. אומרים עלינו שאנו עושים מלחמה נקיה. יש משהו בזה. כמעט שאין לנו רעשים. אני זורק פצצה ולכל היותר מרגיש חבטה קלה ברגע שחרורה. איני שומע את הפיצוץ. זה כמו בסרט אילם. הרבה טכניקולור. רואים שריפות ולהבות. עשן וצבעים" (עמ׳ 61). ע. הודה כי אמנם יש "לחץ גדול, יש לענות על הרבה בעיות בזמן הקצר ביותר. אם אינך שם לב אתה עלול להכנס לאיזור מועד לפורענות: תותחים, טילי ס.א.2 או לאיזור שבו פועלים מטוסי קרב. אבל כל זה קצר. אתה יודע שיש מטרה מוגדרת. לא אומר שאין מתח, אבל אין צורך להגזים" (עמ׳ 61).

בספר ראיין שיף טייס קרב ומפקד בחיל האוויר (הימור שלי, רן פקר) שהכיר "את דור מלחמת קדש; את קולטי המיראז׳ים; את לוחמי מלחמת ששת הימים וגם את הצעירים שצמחו אחרי המלחמה וכבר משתתפים במלחמת ההתשה. עם אחדים לחם כתף אל כתף. על רבים פקד; רבים אחרים הדריך" (עמ׳ 146). לדברי אותו מפקד בחיל: "מבחינת הגישה והתפיסה המבצעית, חוש התושיה, היזמה והדבקות במטרה, חיל האוויר הישראלי הוא מן הטובים בעולם" (עמ׳ 146). כך למשל, סיפר, "ביקרתי בבסיס מטוסי פאנטום בקליפורניה. מפקד טייסת אחד, ממוצא מכסיקאני, שוחח אתי על קרבות אוויר. הוא סיפר לי כי במשך האימונים הגיע להחלטה מסוימת וביקש לפעול בענין זה, אך אינו יכול להזיז דבר בגלל הביורוקראטיה שבה הוא נתקל" (עמ׳ 146). בתשובה, סיפר לן המפקד כי "אצלנו מסוגל מפקד טייסת מיראז׳ים להרים טלפון למפקד חיל האוויר ולומר לו: המפקד, חזרתי עכשיו מן השטח ויש לעשות משהו. ומפקד חיל האוויר אומר לו: קדימה! זה לוקח בדיוק 25 שניות. הוא הביט בי בקנאה, האמריקאי הזה" (עמ׳ 146). הטייס הודה כי "העובדה שאנחנו קטנים יחסית, קומפקטיים, עוזרת לנו ומקנה לנו גמישות רבה. אבל חשובה הגישה המבצעית. אצלנו מאפשרים למפקדי טייסות לקחת חלק בשיקולים לפני התכנון ובשעת התכנון ולפני הוצאת הפקודה. זה משהו יוצא דופן. לדרג המבצעי אצלנו יש מקדם גבוה בעת התכנון" (עמ׳ 146).

שיף נמנע, ככל הנראה בשל הרצון למקד את הספר בטייסי הקרב של החיל וביכולות שתמכו אותם, מלתאר את הפשיטות שביצע צה"ל מעבר לתעלת סואץ במלחמה. חבל שכך, כי בחלק ניכר מהן היה חיל האוויר שותף משמעותי, בין שעסקו במלאכה טייסי מסוקי הסער ובין שהיו אלה תקיפות לסיוע לכוחות הפושטים. כן הוזכר מבצע "הלם" שביצעה סיירת צנחנים בפיקוד מתן וילנאי בתחנת טרנספורמציה בנג׳ע חמדי. באוקטובר 1968, כתב, "כוח פשיטה של צה"ל חזר וחדר למצרים העילית ופגע" (עמ׳ 27) בתחנה. כתוצאה מכך "שקטה החזית עד למארס" (עמ׳ 27), שקט שניצל צה"ל להקמת קו בר־לב.

מבצע אחר שהוזכר הוא מבצע "תרנגול 53" במהלכו הוטל על כוח מגדוד הצנחנים 50 (הנח"ל המוצנח) בפיקוד אריה צידון וסגנו דורון רובין לפשוט על תחנת מכ"ם חדיש מתוצרת בריה"מ בראס ע׳אריב בדצמבר 1969. הכוח הוטס במסוקים מעבר לתעלה. "ראשוני הפושטים הצליחו להתקרב עד למרחק של כשלושים מטר מן השומרים כאשר אלה החלו לחשוד בגושים האפלים שעל הדיונות ופתחו בקריאות. היה זה אות לפתיחה באש. חילופי היריות היו קצרים. שני השומרים שכבו מתבוססים בדמם" (עמ׳ 188). כעבור זמן קצר נארז המכ"ם והוטס, במפגן טיסה מרשים לישראל. שיף ציין כי "חטיפת המכ"ם החדיש היתה מהלומה נוספת להגנה האווירית של מצרים" (עמ׳ 189). 
הפשיטה האחרונה שהוזכרה היא "הפשיטה על האי שידואן. צנחנים ישראליים הכניעו בנקל את אנשי הקומאנדו המצריים באי והשתלטו עליו" (עמ׳ 210). נאצר, כתב שיף, היה "משוכנע כי ישראל מתכוונת לפתוח באופנסיבה כללית וכי ההפצצות עמוקות הטווח הן רק שלב אחד וראשון. יום לאחר הפשיטה יצא לאודסה. בפגישתו עם המנהיגים הרוסיים הודה בכשלון מלחמת ההתשה ודרש מיד סיוע להדיפת האופנסיבה הישראלית" (עמ׳ 210). והרוסים אכן באו. שיף תיאר את ההתמודדות המורכבת עם של החיל עם העובדה שבשלהי המערכה הצטרף ללחימה הצבא האדום שפרס טייסות ויחידות נ"מ בחזית התעלה. ב־30 ביולי 1970 בהנחיית הרמטכ"ל בר־לב ביצע החיל את מבצע "רימון 20",מארב אווירי לטייסי חיל האוויר הסובייטי. "הקרב נמשך מספר דקות והמצרים דיווחו, כי בקרב נטלו חלק כ־30 מטוסים. הטייסים הישראליים הוכיחו תוך דקות ספורות את עליונותם. ארבעה מיגים הופלו בזה אחר זה. רק שלושה מהטייסים נראו כשהם צונחים" (עמ׳ 227).

במלחמת ששת הימים, סיפר אותו מפקד בחיל בראיון, מצא "ארבעה גורמים, שאיפיינו את הטייס הישראלי ושקבעו למעשה את הנצחון. קודם כל אומץ לב. אהר־כך הדבקות במשימה שהוטלה עליו. אחרי זה באים היזמה והתושיה ובסוף רמת הביצוע המעולה" (עמ׳ 147). כל אלו נותרו כשהיו. שיף הוציא מתחת ידו ספר מרתק שניתח את אתגרי החיל וצה"ל במלחמה ואת מורכבות הלחימה הממושכת ההיא.”