שלוש דמויות נשים עיקריות, החייבות להיזהר זו מזו, מככבות בספרה של אמה טנאנט – אלמנה, כלתה, ואישה צעירה שהיתה מאורסת בעבר לאחד הבנים. בני זוגן הגבריים משמשים בעיקר להגדרת היחסים ביניהן: האב מופיע רק בזיכרונות; בן אחד מגיע רק בסיום הספר, והבן האחר נייטרלי למדי. הנשים הן הרוקמות את העלילה.
ספרה השמיני של אמה טנאנט מתרחש באירלנד של ימינו, בבית המתנוסס במרומי צוק. סופר מפורסם, מועמד לפרס נובל, משפיע מקסמו האישי על אורחי הבאר המקומי בעוד רעייתו עוסקת בציור הנוף. כאשר הסופר מיישם את עקרונות הצדק שלו בחיים הממשיים ומתגייס לעזרתה של אישה במצוקה, הוא נרצח על ידי המאפיה המקומית. אלמנתו מזמינה את כלתה ואת הארוס-לשעבר להלוויה – ולמזימת הנקמה שהיא רוקחת.
המספרת היא מיני הצעירה, שרצתה להתחתן עם הבן פיליפ ולהשתייך אל המשפחה. היא מנסה לפענח את מסתרי מותו של הוגו אלדו, הסופר. מדוע מאחרים ילדיו להגיע להלוויה? מה זוממת פראן, הכלה, העוסקת בסרטים תיעודיים? הפרטים המצטברים אינם מבהירים את התמונה. מעט מעט מתברר כי מיני עצמה איננה מספרת מהימנה אלא אדם מופרע ומסוכן. מיני מערבבת הזיות עם מציאות, מדווחת בצורה מעוותת, ובסופו של דבר מתגלה כנציגת הכוח של החלשים והעורמה של הבלתי-מוכשרים. המציאות מתבהרת כדבר נייד ומשתנה, נסדק ומטעה, אשר מבין פרצותיו מבצבצת אמת מחרידה.
