“היא יושבת על מיטתה ובוהה במראה שבחדרה. עיניה מתמקדות בבטנה התפוחה.
בליל רגשות מקננים בליבה: הספקות, החששות ואף האושר, התקווה והציפייה.
ידה האחת מלטפת בעדינות את בטנה, מצפה לחוש בבעיטתו של העובר, שעוד חודשים מעטים יחל את חייו החדשים.

לעיתים, כשאני נתקלת בספר, מלווה אותי תחושה עמומה של וודאות, מעין תחושה עלומה ובלתי מוסברת שהספר הזה הוא פנינה ספרותית, שלשעות מספר יהיה נתונה לידיו והוא יעשה בי ככל העולה ברוחו, יגרום לרגשות רבים להציף אותי, ובעיקר, ישנה את דרך הסתכלותי על העולם, יתן לי פרספקטיבה נוספת.
ובכן, ספרה של לאה נאור הוא ספר מהסוג הזה. ספר קטן במימדיו אך טומן בתוכו אוצרות רבים. כל מילה, כל שורה ואף כל פסיק, הפעימו אותי. בספר זה, נפל לי האסימון שנאור היא וירטואוזית, וירטואוזית של מילים. עד מהרה היא שובה את הקורא בקסמיה, דרך תיאור סיפורה האישי, סיפור אימהותה.
לאה נאור חושפת בפני הקורא דברים כה אישיים, רגשות אינטיימים וכמוסים ותחושות, לבטים וספקות. בעת הקריאה הקורא מבין מהי המשמעות של הורה, בלהיות אם. מהי משמעותו של הריון, של לידה, על הפחדים והחששות מרגע הלידה, מהכאב הכרוך בתהליך אך בד בבד בהתגמדותו כאשר עיניה נחות על בבת עיניה- בתה הבכורה.
כל הסבל והקושי מתפוגגים כלא היו כאשר ניתנת לך מתנה שכזו, ילד, ילד שהנו יוצא חליצייך. ילד שישבור אותך לחתיכות קטנות כאשר יקרה לו הרע מכול. ילד שירכיבך מחדש כאשר יהגה על שפתיו את המילים: אני אוהב אותך, או שיחייך אליך את חיוכו, חיוך שירפא את שברייך ויתן לך כוח להמשיך יותר מכל תרופת מרפא. כחומר ביד היוצר.

לא די בכך, המשוררת אף מקפידה לתאר בפנינו את הרגעים שלאחר מכן, כאשר היא אם לבתה הקטנה ענת. כיצד ענת מהווה את כל עולמה, כיצד צבעו הכחול של השמיים אינו משתווה לצבע עיניה הכחלחל של בתה.
כיצד ענת נחנה באמפתיה רבה, דרך הסתכלותה הייחודית על החיים, כפי שלאה מתארת זאת בשיר הבא:
״ הילדים הגדולים אומרים לי:
היא טיפשונת קטנה
ולא מבינה כלום.
היא אומרת שעץ האזדרכת,
שליד החלון,
הוא האמא של הירח
בלילה בלילה
הוא משכיב את הירח לישון,
ומכסה אותו בעלים ובענפים״

כיצד ענת בתה מסוגלת לראות בחתיכת קש עולם ומלואו, כפי שהדבר מוצג בשיר הבא:
״ רציתי לקנות לה את הצעצוע
הנפלא ביותר בעולם.
אבל בחנויות אמרו לי:
״ תלוי,
זה מאוד אינבדואלי,
אולי תקני לה ציפור קטנה
מפלסטיק,
עם צפצפה בבטן?
כולם לוקחים את זה״
חזרתי הביתה בידיים ריקות.
היא הייתה עסוקה מאוד
באניץ קש שמרטה מן המחצלת
וזה היה הצעצוע הנפלא ביותר בעולם״

וזה אחד הדברים המקסימים ביותר באסופה זו, מלבד הכנות הרבה, הפשטות המאפיינת את השירים, יש בהם יופי רב, יופי כובש, יופי של המאפיינים הקטנים בחיים שמתעצמים לכדי משהו נפלא ואינסופי, כשאנו הורים לילדים. אנחנו מסגלים לעצמנו נקודת מבט חדשה דרך ילדינו ורואים את העולם באור אחר. דבר מה שהיה עבורינו חסר ייחוד לחלוטין נעשה לפתע חשוב, כבד משקל, עוצמתי.

דרך ילדינו, אהובי נפשנו, אנחנו נולדים מחדש, אנחנו מלמדים ולומדים בעת ובעונה אחת. גם אנחנו מתפתחים ומתבגרים לצד הילדים. ההורות הוא עוד שלב בחיינו, שלב קריטי ופוקח עיניים.

אני חושבת שנאור אישה אמיצה מכיוון שלחשוף את עצמך כך, את לבטייך, את רגשותייך הכמוסים ביותר לעיני זרים זו עבודה המצריכה אומץ. נאור, על ידי פרסום השירים הללו, ניצבת בפנינו עירומה כביום היוולדה, אבל האומץ הזה, לתת לנו להציץ למהלך חייה, הוא משתלם, כי הוא איפשר ליציאתו של ספר מקסים והוא איפשר לנו, הקוראים, לפשפש בתוככי נפשנו ולהתעמת עם סוגיות רבות משקל, כגון: מהם החיים עבורי? כיצד אני תופס אותם? מה חשוב בחיי?

ספר מינאטורי ומרגש המשאיר בקורא חותם ומשאיר את הקורא עצמו מהורהר. ללא ספק.


והשיר הזה, המתאר את ספקותיה לצד תחושת האושר העילאי באימהות המתקרבת:

"" אולי לא?
אולי עדיין אפשר להתמרד?
המשא כבד מדי
הדרך לפסגה ארוכה מדי
והפסגה מהלכת-אימים
אך השליט הקטן בועט בתוך כרסי,
קורא לי לסדר, לצייתנות ומשמעת.
אני מרכינה את ראשי
בחיוך"

ושיר אחרון, לסיום, שמסכם את חוית האימהות יפה:


"היא משחקת במושגים המופשטים
כמו בקוביות.
בבעיטת רגלה הקטנה
החריבה את מגדל האידאות שלי
ופיזרה את אמיתותי המוסכמות לכל רוח.
עתה היא בונה לי בידיה הזעירות
קוביה אחר קוביה
מגדל חדש."”