פעם מזמן, בארץ רחוקה, גרו להם בשקט ובשלווה, מלך ומלכה, בארמון יפה מוקף טירות וצריחים וגן גדול ויפה סביב סביב. היתה זו ארץ ברוכה וירוקה.
מים רבים וצלולים מלאו את כל אפיקי הנחלים ועדרי כבשים רעו בשלוה ובנחת באפרים הירוקים. הארץ הניבה יבול ברכה ואיש מעולם בארץ הזו לא ידע רעב ומצוקה. הגשם ירד בעיתו והפרי על העצים הבשיל במועדו. עם בוא הסתיו כשעלי העצים נצבעו בצבעים חמים ויפים ונשרו אט אט וברכות על פני האדמה לקראת שנת הסתיו הברוכה, נצבעה הארץ כולה בגווני החום, הכתום הצהוב והאדום, ואחר כך כשהשלג ירד וכסה את האדמה באדרת לבנה, האנשים בבתים הסיקו את התנורים, התכנסו בחמימות נעימה והמתינו לאביב הבא. כך חיו להם אנשים חביבים בבתים מרווחים מלאי אהבה אושר ושלווה, זה לזה אוהבים ודואגים, שותפים בכאב ובשמחה, אנשי עמל ויצירה אוהבי אדם טבע ושירה.
ואז, קרה דבר נורא. השד מן הצפון הכריז מלחמה על הדרקון מן הדרום. רוחו סער, אפו קצף, איך זה העיז הדרקון מן הדרום להדליק אש, להפיץ חום עז כל כך, איך זה היעז לאיים לסכן את הקור והכפור שהוא מטפח ומייצר. הנה כבר שולי ממלכותו נמסים ותחומי שלטונו הולכים ומתכווצים. זעף ורגש השד מן הצפון וקבע "כזאת מעולם לא היה. איש מעולם לא החציף פנים ולא התגרה כמו זה החצוף הדרקון האדום מן הדרום שלועו פולט ללא הרף חום גדול וממיס שנוגס ונוגס בממלכתי הקפואה, מערער את כוח שלטוני ומאיים על כסא מלכותי. על-כן אני מכריז מלחמה על החום הלוהט. בקרח וסופה ימוגר הדרקון האדום הנורא".
אז פנה השד מן הצפון אל המלך והמלכה שהיוו טרודים בענייני ממלכתם הקטנה הפורחת והשלוה ובקש רשותם לעבור עם גסיותיו בשטחם בדרכו להשמיד את הדרקון מן הדרום. קבלו המלך והמלכה את ההודעה, מיהרו לכנס עת כל יועציהם ואנשיהם, צרפו אליהם את הזקנים החכמים שראו כבר דברים רבים וחכמתם חצתה גבולות ושנים. התכנסו כולם לשבת על המדוכה לחשב ולטקס עצה, מה יאמרו ומה יגידו לשד מן הצפון המבקש להלחם בדרקון הלוהט. וזה וזה הם להם בני ברית משכבר. ועונות השנה הפוקדות את ארצם כסדרן הן דרישות שלום רחוקות מן הכפור הנורא בצפון והאש המשתוללת בדרום. המלך והמלכה לא יכלו ולא רצו להפנות עורף לשד מן הצפון וגם לא לבגוד בדרקון מן הדרום. הם סרבו להיות צד במלחמה ועוד יותר קשה היתה עבורם המחשבה שהנה הולכת להתחולל כאן מלחמה נוראה ומי יודע ומי יחזה מה יהיה בסופה.
חשבו המלך והמלכה, התייעצו בשריהם והקשו בשאלה, "מה נענה לשד מן הצפון, איך נוכל למנוע את המלחמה?" לבסוף, אחרי עמל וטרחה, דיונים ארוכים והרבה מחשבה החליטו כולם פה אחד, "לא נרשה לשד מן הצפון לעבור עם גסיותיו, חילו ודגליו בארצנו הקטנה. ימצא לו דרך אחרת, יחבל לו תחבולה. אין אנו רוצים להיות צד במלחמה. אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה, יניח לנו הוד מעלתו וימצא לו דרך אחרת לפתור את הבעיה. אין אנו יכולים לבגוד בדרקון מן הדרום השולח לנו מידי שנה דרישת שלום חמה מלבלבת וירוקה". כך בערך כתבו המלך והמלכה בטוב טעם, בכבוד ובהכנעה, איגרת לשד מן הצפון וחתמו כרגיל, "ידידך הנאמנים", הפקידו את האגרת בידי השליחים ושלחו אותם לדרכם במתנות ופרחים.
כשקרא השד מן הצפון את דברי האגרת בערה חמתו והוא הגביר את זעפו והכפור התפשט ביתר שאת בכל גופו ואיבריו והקפיא את כל הבא במחיצתו. היין בגביעים קפא וטיפות המים באויר הפכו לגלידי קרח חדים ודוקרנים. סופת שלג השתוללה וערפל אביך כסה את הממלכה הלבנה תמיד.
שאג השד מן הצפון, "טיפשים שכמותם – הם חושבים שאני בכלל זקוק לרשותם, תכף ומיד יווכחו לדעת מי כאן האדון", אז צווה על גסיותיו להתפקד. התותחים רעמו, החצוצרות שאגו וקול הלמות התופים הכה והלם וצווה "קומו, התפקדו איש איש אל חרבו ומגיניו", וצבא גדול ורב מצויד היטב בשריון וחנית ניצבו ראש אחד לקראת המערכה הנכונה להם מול האש של הדרקון הנורא, וכך בחצוצרות, תופים ודגלים מתנופפים יצא צבאו של השד מן הצפון למלחמה, להרוס, לחבל, להקפיא ולהשמיד את האש של הדרקון מן הדרום. רק דבר אחד שכח השד רדוף הכעס והנקמה, שחניתות והחרבות של צבאו הגדול והנורא חושלו כולם באש שלפני עדן ועידנים קבל מאבותיו של הדרקון האדום כמתנות פיוס וכעדות לברית שבין אבותיהם הקדומים נכרתה. לא זכר השד מלא היוהרה שלולא האש החבויה בנפחיות של ארצו הקרה לא יוכל הוא לצייד את חייליו בנשק עשוי פלדה השריון, חרב וחנית, לא היו בנמצא, וגם סוסיו האבירים לא יוכלו לעשות ולו צעד קל ללא הפרסות שהן כנעלים לרגלי ההולכים.
וכך – בתרועה גדולה, בתופים וחצוצרות ובצעקה רמה – "נקום ונכבוש" יצא צבא הכפור למלחמה גדולה ואדירה נגד הדרקון מן הדרום יורק האש השורף ומכלה בזעמו אך הבל פיו המגיע למרחוק מחמם את האדמה, מנביט את הזרעים שנטמנו בה, מבשיל את הפירות ונוגע נגיעות רכות בניצנים, בפרפרים ובגוזלים שבקינים.
ככל שהלך וקרב השד מן הצפון עם חילו המפואר אל גבולות הארץ הקטנה והשלוה הבינו המלך והמלכה וכל התושבים כי משהו נורא קרה – באמצע הקיץ, העונה החמה שלה המתינו כל הילדים בקוצר רוח ובתקווה, התקרר לפתע האויר כגלידה, המים בנחלים קפאו ואשדות המים במפלים הנפלאים הפכו לגלידי קרח שקופים. האדמה התכסתה בכפור לבן והעצים הירוקים המלבלבים הפכו לעמודי קרח מאיימים מפחידים וענפיהם כרשת סבוכה של נימים ועורקים קפואים שהיו פעם מוליכים חיים ועכשיו דמו לפסלים לבנים.
הקרה הזו תפסה את האנשים לא מוכנים. הם נתקפו בהלה, אך המלך והמלכה פתחו את מחסניהם וחלקו לכולם עצים להסקה, מזון, בגדים חמים לנזקקים ומספא לבהמות ולסוסים.
"עלינו להתכונן למצור ממושך" – כך הודיעו שליטי הממלכה לנתינים המבוהלים. "אל תפחדו. אנחנו כאן לצידכם וגורלנו גורלכם. היכנסו לבתים, הסיקו התנורים, שמרו על החום בלבבות ובבתים. הגנו על הילדים והאכילו את בעלי החיים, יש לנו די במחסנים, לנו, לכם ולכל הזקוקים. אל תפחדו, שמרו על עצמכם ואל תבזבזו את המשאבים שברשותכם. חסכו במים, בעצים להסקה, במזון ובכל אשר תוכלו. הגיפו את התריסים, נעלו את דלתות הבתים, אל תכניסו זר, ואל תתנו לפחד ולבהלה להכריע את נפשותיכם. שמרו על רוח טובה, המשיכו לשיר, לרקוד ולחבר שירים. וכשכל זה יגמר והבל פיו של הדרקון האדום יגיע לכאן נצא, נשאף אויר, נספר לנכדים על הימים הקשים, על רוחנו האיתנה, על כוחנו באחדות והאחווה, למען ידעו, יזכרו ויוכלו להיאחז בשורשים של עברם ולטפס על הענפים השואפים לשמים לקראת עתידם". כך הודיעו המלך והמלכה, שלחו אגרות לכל התושבים לביתם, פתחו את המחסנים, וקיימו את הבטחתם.
עוד בטרם קרבו גייסות הכפור של השד מן הצפון אל גבולם, הסתגרו כל בני ממלכת השלום בביתם, הגיפו את התריסים, הסיקו התנורים, חבקו את הילדים והמתינו בתקוה. הגייסות לא יכלו לגעת בבתים אך הכפור ופרסות הסוסים החריבו והשמו את השדות הירוקים והאפרים הפורחים. הם עברו ושטפו את הארץ הירוקה והפכו אותה למדבר קרח ושממה בדרכם אל הדרקון מן הדרום, מלאי כוח, יוהרה, שחצנות ואמונה כי האש לא תעמוד בפני הכפור ששכח והפר את הברית שנכרתה בין האבות הקדמונים של השד מן הצפון והדרקון האדום מן הדרום.
ובארץ הדרקון האדום הפציעה שמש של בוקר, כחלמון צהובה ומאירה ושלחה קרניה אל גנו של המלך מן הדרום, דגדגה את הניצנים ולטפה את כנפי הגוזלים הזדרזה ופלשה לחדריו של המלך, הניעה את כנפי הוילון ורוח קלילה נגנה מנגינה רכה בפעמוני הרוח שהיו תלויים במסדרון. פקח הדרקון האדום את עיניו והשמיע אנחה קלה, נזכר בענייני הממלכה והזדרז לעמוד על רגליו, עטה את גלימת המשי האדומה, חבש את כתרו הצהוב, פתח את דלתות הארמון לרווחה (ועליכם לדעת שבארץ הדרקון האדום המלך יודע ויכול לעשות את כל הדברים המסובכים האלה בעצמו ואין הוא מטריד את משרתיו ונתיניו בקטנות כגון אלה). ציוץ הצפורים הגיע לאזניו ולא היה זה כציוץ שנשמע באזניו מימים ימימה. אוזנו הרגישה של הדרקון האדום קלטה חרדה קלה, בהלה וסמני שאלה והוא עדיין לא הבין ולא ידע את מה שהרוח ידעה וספרה לציפורים, לפרחים, לענפי העצים ולעשבים המנמנמים. הם שמעו דבר נורא. השד מן הצפון כנס את צבאו המקפיא וחייליו החמושים בחניתות כפור ובחרבות חדות ומסוכנות הולכים וקרבים אל גבולות ממלכת השמש הזהובה ועוד ספרה הרוח כי ארצם השלוה והירוקה של המלך והמלכה, ארץ האנשים הקטנים השמחים בחלקם, במלכם ומלכתם, כבר היתה למדבר קרח ושממה ורק בתוך הבתים הקטנים מוגפי התריסים דולקת עוד האש בתנורים, זו מתנתו של הדרקון האדום אדון כוחות החיים והצמיחה. הטה הדרקון האדום אוזן, הקשיב היטב ולא האמין למשמע אזניו, וזאת עליכם לדעת ילדים, הדרקון האדום הבין ושמע את שפת הרוח הציפורים, הפרחים ובעלי החיים, האזין שוב והקשיב, ושמע את הבשורה הקשה. השד מן הצפון ברוב חוצפתו הכריז עליו מלחמה וגם לא נמנע מלדרוס ברגל גסה את הממלכה השלווה הירוקה, בת בריתם הנאמנה של אבות אבותיו שלו עצמו וגם של הממלכה הדרומית האדומה.
קצף אז הדרקון האדום מאוד. איך זה קרה. מה זה עלה בדעתו של השד מן הצפון ואיך זה הוא עולה פתאום למלחמה. האם באמת ברצונו לכבוש את האש, להקפיא את השמש ולכסות תבל ומלואה בכסות כפור לבנה?
"מי ראה ומי שמע כזאת. חוצפה כזו אין לה שיעור ואין לה מידה. כזאת לא יקום ולא יהיה גם אם אנוסים נהיה לצאת למלחמה". כך חשב לו הדרקון האדום וכבר חש איך האש מתלהטת בקרבו וקרביו רושפים נושפים בחום הבעירה ואש החלה להתלהט בתוך חזהו וטפסה ועלתה לגרונו ומשם עלתה ופרצה לשונות לשונות מתוך לועו הנורא. הוא השמיע שאגה גדולה שזעזעה את כל קירות הארמון, ומשרתיו הבינו מיד כי משהו רע קרה לאדונם הדרקון של ממלכת הדרום, ומהר, כאיש אחד, הזדרזו ובאו והתייצבו לפניו, כורעים ברך, מוכנים לכל צו ופקודה.
ואז שאג הדרקון מן הדרום וציוה, "קומו לכם עבדיי, אל תכרעו ברך, לא עת כניעה היא לנו עתה, דבר נורא מתרחש, השד מן הצפון הכריז עלינו מלחמה. הוא שכח את הברית בין אבותינו הקדמונים שחלקו ביניהם את עונות השנה, הימים, הלילות וכווני הרוחות. שכח, ועכשיו ברוב חוצפה, יוהרה ועזות מצח פלש לממלכה הירוקה השלווה והוא צועד עם חילותיו, גייסותיו ודגליו לעברנו. הוא רוצה להשמיד ולהשתלט על ממלכתנו, להכרית את האש, לכבוש את החום, לכבות את האור, ואני מכריז בזאת – כזאת לא יקום ולא יהיה. קומו אנשי הנאמנים, שלחו שליחים והפיצו כרוזים בכל ארבע כנפות הארץ, כנסו לכאן כל איש טוב ונכון למלחמה להגן על ארצנו המוארת החמה, ואתם המצביאים עזי הנפש למודי המלחמה כנסו ישיבה, תכננו דרכי ההגנה וההתקפה. דבר אחד, אל תביאו בחשבון, נסיגה. אנחנו לא נסוג. מטרה אחת ויחידה לפנינו, להדוף את השד מן הצפון אותו ואת חילותיו, להדוף אותם לגבולם הראשון, לצמצם את שלטונם, להטיל עליהם הסגר ומצור עד שיכנעו לחלוטין ויחדלו להיות לנו איום או סכנה". כך צווה הדרקון ועוד אמר והוסיף "קדימה ידידי, אנשי שלומי ומשרתי הנאמנים, מצביאי המוכשרים. רבה העבודה לפנינו והעת קצרה. אוצו חושו, עשו את מלאכתכם נאמנה". חמתו של מלך הדרום בערה כאש בבטן האדמה ואנשיו ששמעו דבריו הבינו מיד שמדובר בעניין כבד ורציני מאוד. מלחמה זה דבר נורא, הרוגים, פצועים, חורבן ושממה, אך בפעם הזאת אין ברירה. השד מן הצפון הולך וקרב אך זממו – זה ברור, לא יקום ולא יהיה. מיד יצאו כרוזים לכל המדינה, כרוזים מהירים יצאו לכנס את כל החיילים שהיו זה שנים רבות בחופשה. המצביאים והמלך בראשם, ישבו, חשבו וטקסו עיצה, מה ואיך לעשות כדי לבלום את המתקפה הצפויה, לבלום, להדוף וגם להביס לבסוף את צבאות הכפור של השד מן הצפון. תוך שעה קצרה, אולי שעתיים או יומיים (ככה זה באגדות הזמן שם שונה ואינו דומה לזמן שלנו) עמד הצבא מוכן, מזומן, ערוך לקרב. גדודים גדודים על מצביאיהם, נשקם ודגליהם האדומים התייצבו כאיש אחד על רחבת המסדרים של הארמון ומשם יצאו וצעדו לעבר גבול הממלכה, המקום בו עתיד להיערך הקרב הנורא. לקול תרועת החצוצרות, שעטת הסוסים, פקודות המפקדים וקריאות העידוד והתפילה של התושבים, יצא הדרקון האדום בראש צבאותיו המזוינים. גדול עצום ומעורר כבוד ויראה רכוב על סוס לבן מכונף ולועו פולט אש ותמרות עשן כמו הר געש מתפרץ הפולט לבה רותחת מבטן האדמה. האדמה תחתיו רעדה ואפילו השמש כיסתה פניה מרוב פחד ובהלה.
על הגבול נפגשו שני הצבאות. היתה זו הפתעה גמורה לשד מן הצפון. הוא לא ציפה לפגוש צבא ערוך, חמוש ומוכן לקרב. "איך זה נודע לדרקון ומניין לו ההעזה להתייצב מולי, לחסום את דרכי? מפגש לא צפוי. אך דעתי נחושה. הארץ הזו תהיה מדבר שממה, השלג יכסה כל חלקה טובה ושלי יהיו השלטון והממלכה".
ואז בעודו צופה במחנה המתאסף הבוהק בזהב שריוניו ובדגליו האדומים והנה פרש הולך וקרב כולו זוהר בצבעי אדום וזהב ובידו נושא הוא אגרת אל שליט הצפון הקר. שלח השד אחד מנציגיו ליטול את האגרת מידי האביר העוטה כולו אדום וזהב וקרא באגרת שזו לשונה –
"אני הדרקון האדום מלך הממלכה הדרומית הזהובה פוקד עליך לשוב אל גבולות ממלכתך. זכור את הברית שנכרתה בין ממלכתי לממלכתך, זו הברית שכרתו אבותינו הקדמונים לבל יפלוש מי מאתנו לתחומי ממלכתו של בן בריתו. פלישה כזו פרושה מלחמה ואחת דינה – קרבות מרים, אובדן חיים ורכוש לצדדים הלוחמים. אין לך סיכוי לכבוש את גבולנו. כל ניסיון כזה יוכתר בתבוסה מרה. שמור נפשך ונפש חיילך, היסוג וחזור לארצך ושום נזק וכל רע לא יעונה לך."
כך כתב הדרקון האדום באיגרת שנשא האביר הזהוב אל השד מן הצפון.
קרא השד את האיגרת, קרע אותה לפיסות קטנות, פיזר אותן ברוח, נשף נשיפה קרה באביר השליח עד שזה התכסה כולו בשכבת כפור מכף רגל ועד ראש – ואמר בבוז – "זוהי תשובתי למלכך האדום – סור מדרכי, פנה את מקומך, הנה אני בא לשבת בכסאך".
שמע זאת האביר, מיהר להפנות עורף ולשוב אל מלכו, מראהו מכוסה הכפור אמר הכל. מילים נוספות היו מיותרות, ואז תקעו בחצוצרות והצבא כאיש אחד הריע את תרועת הקרב, והצדיע למלכו הצועד בראש לפניו.
הקרב היה קשה ומר. סופות שלגים השתוללו ולשונות אש התשלכו, לחכו, שרפו, השמידו והמסו את חזית הכפור, התיכו את החרבות שחישלו במרתפי השד מן הצפון באש שנתנה במתנה לאבות אבותיו בשעת כריתת הברית עם ממלכת הדרום. חיילי הכפור נלחמו בעוז ובחירוף נפש, לא נרתעו ולא נסוגו, הקפיאו כל חלקה טובה וכסו בלובן שלג ובערפל סמיך את כל שדה המערכה. חיילי אש רבים קפאו למוות, אך רוחם לא נפלה. האש שפרצה מתוכם המיסה את ליבות הכפור של חיילי הצפון. רבים מהם לא עמדו בכך ונפלו שדודים. אחרים לאחר שאבדו את שריונם בלהבה החמה נפצעו אנושות והתייסרו באש שנגעה בבשרם. הדרקון האדום השתולל מרוב חימה, ליפף בלשונות של אש את חיציו שנורו למטרה, אך נוראה מכל אלה היתה האש שנורתה מלועו. גלים גלים של פרצי שלהבות שורפים ומכלים.
מלך הכפור אף הוא לא טמן ידיו בצלחת ולא ישב בחבוק ידיים. הרוח הקרה שנשף באפו הקפיאה מיד כל פרש, אביר וגיבור מלחמה. נתזים של מחטי קרח דוקרניות נתזו מפרסות סוסו השוצף פגעו בלוחמי ממלכת הדרום ופצעו אותם קשות.
מבוקר עד ערב לחמו שני הצבאות זה בזה. רבים נפלו חלל ופצועים רבים נאקו בשדה הקטל. במקומות אחדים נפערו בשלג הלבן בורות ופתחים ומבעדם נראו מים זורמים. שכבת הקרח כיסתה את הארץ אך פה ושם סדקו פרסות סוסי אבירי הדרום ולשונות האש המשתלחות את השלג ופתחו ערוצים שזרמו בהם עתה מים צלולים.
עם רדת היום צנחו חיילי שני הצבאות מותשים ועייפים והתפנו לחבוש את פצעי הנפגעים. בקרב הזה למדו שני הצדדים להכיר ולדעת שלא בקלות יושג הנצחון, וכל צד התכונן ליום הבא. במחנה של הדרקון האדום דלקו מדורות ותבשיל חם התבשל בקדרות. לוחמי הצפון ערגו לתבשיל חם אך כל שהיה להם טעמו אפילו לא התקרב לזה שידעו וזכרו שאכלו בביתם בעיתות שלום.
עם שחר התייצבו שוב הגייסות אלה מול אלה. למרות עוז רוחם עברה במחנה הצפונים רוח טרוניה. בטנם ערגה לאוכל חם וללא אוכל איך ילחם הצבא.
בכל כברת ארץ שעברו צבאות הדרקון האדום נמס הקרח ואדמה טובה ופורייה שהצמיחה בעבר מכל טוב הארץ הלכה נתגלתה. פה ושם התקשטה, כאילו לכבוד המושיעים הלוהטים, בפרחים ודשאים ירוקים.
המרדף היה עז נועז ונחוש, עד לגבולות הממלכה השלווה של המלך והמלכה הגיעו, עברו ושטפו ודהרו הלאה. האנשים בבתים הקטנים העיזו לפתוח את התריסים ולהציץ החוצה. עדיין כפור ושלג כסו את הארץ כולה, אך הם הבינו וידעו – הסכנה חלפה.
הדרקון האדום וצבאותיו הנועזים חלפו, עברו, שטפו ביעף את הממלכה במרדף אחר השד מן הצפון וצבאו המובס והם מביאים עמם רוח חמה וזו לאט לאט בעקביות, הסירה את הקללה הלבנה. הכפור והקרח שכסו אותה הלכו ונמסו ומים רבים שבו לזרום בערוצי הנחלים וצנחו במנגינה עליזה מן המפלים. הארץ שנאנקה תחת שלטונו המקפיא של השד מן הצפון שבה לאט לאט לאיתנה, עכשיו הוסרה המכה, והכפור והקרה לא יאיימו עוד עליהם, על האנשים והממלכה, בעונש שאין לו תמורה וכפרה. משל, עתה, יבואו, ישובו השלום השקט והשלווה ואז כימים ימימה ישמחו המלך והמלכה וכל נתיניהם לארח את השד מן הצפון וחודשי השלג והלובן שהוא מביא עמו, לעת קצרה, עם תום המועד של ימי הקרה. תכבד נא השד מן הצפון ויחזור לממלכתו הלבנה וארצם תשוב כתמיד לפרוח וללבלב עם קבלת דרישות שלום חמימה מממלכת הדרום ומידידם הדרקון האדום. הנה יבואו ימים טובים, עוד לא פסה התקווה.
הדרקון האדום כמנצח בלתי מעורער בקרב העקוב מאש שורפת וקרח מקפיא דם, כפה על השד מן הצפון תנאי ברית מחמירים. אסר עליו לצאת מגבולותיו בעונה הלא מתאימה, לכבד את כללי האירוח, להסתלק בבוא הזמן ולא להאריך שהותו מעבר למותר, לרצוי ומקובל ולנהוג. הוא איים עליו, והפעם ברצינות הכי גמורה, שאם יעיז לתקוף שנית ייטול ממנו לצמיתות את מתנת האבות הקדמונים, את פיסות האש שניתנה להם לפני דורות רבים כאות פיוס ומתנה. ייטול, יחסל ללא תנאי, ואז יבוא הסוף ויקיץ הקץ של מלכות השד מן הצפון לתמיד.
לשד היהיר לא היתה לו כל ברירה, בכניעה גמורה חתם מול עדים משני הצדדים על חוזה הברית והכניעה, והדרקון האדום בלוויית חייליו האמיצים, הלוהטים והחמים מאש הקרב, על סוסיהם האדומים קמו לשוב לארצם החמה המאירה. בדרכם כשחצו את היבשת מן הצפון אל הדרום עברו כמובן והתעכבו לזמן מה לרענון קל בארצם של המלך והמלכה – ששבה להיות ירוקה ושלווה. השהות הקצרה הספיקה כדי להפשיר את הקרח, השלג והקרה וכששבו המים לזרום באפיקים והעצים ללבלב והפרחים הוציאו ניצנים חדשים שבה כל הכבודה והמשיכה בדרכה לעבר ממלכת הדרום.
מאז ועד היום חיים להם המלך והמלכה בארצם השלווה הירוקה, האנשים הקטנים שמחים באורחים מן הצפון ומן הדרום והשלום שב וחזר על פני האדמה ולא הופר עוד לעולם.