“***




הלוואי שהייתי זוכה להיות בשיעור תנ"ך של נחמה. זאת התחושה העיקרית שליוותה אותי בקריאת הספר. נחמה הייתה שואלת שאלה ומורה לנו לכתוב את התשובה על דף, כדי לתת הזדמנות לכולם. לאחר-מכן הייתה מסתובבת בינינו ובודקת את התשובות, משבחת ומתקנת במידת הצורך. עכשיו אני מדמיינת את נחמה ניגשת לשולחני, מרימה את הדף ופניה מוארות נוכח תשובתי הקצרה והקולעת. אולי אפילו הייתי מתחבבת עליה בשל כך, שכן על אף שנחמה אהבה את כל תלמידיה, היה לה קשר מיוחד עם התלמידים המצטיינים.

כדי להצטיין, צריך היה לעבוד. נחמה לא הייתה שואלת שאלות שניתן לענות עליהן בניסוח מחודש של הכתוב בספר. היא לא הייתה שואלת מה רש"י אומר – הרי רש"י כבר כתב זאת בלשונו הבהירה והתמציתית טוב מכולם. במקום זאת הייתה שואלת: מה קשה לרש"י? הוי אומר, מה בתוכן או בתחביר וכו' של הפסוק היה קשה לרש"י, כך שהוצרך לפרש את שפירש? כאשר רצתה להשוות בין פרשנים – לא הייתה שואלת מה כל אחד אמר, אלא הייתה מבקשת לחדד את ההבדל בין פירושיהם. תלמידים שעד עתה היו משתעממים בשיעורי תנ"ך היו מרימים את ראשם ונענים לאתגר. שיעוריה דרשו חשיבה מעמיקה, יכולת השוואה וניתוח ועוד כישורים ושמות מהסוג שדוחפים למורים בהשתלמויות.

נחמה לא הייתה זקוקה להשתלמויות כאלו, כל מי שנכח בשיעוריה מודה שנחמה הייתה מורה מלידה. היה לה חוש דרמטי מפותח, ובשיעוריה קתדרלת המרצה הפכה לבמה. בכלל, נחמה לא אהבה הרצאות אלא ביקשה לשתף את התלמידים בשיעור. על קומתה הנמוכה ודמותה הצנומה הלבושה בחוסר חן פיצתה בשליטה מלאה בקולה, שהיה כלי נשקה. היא הייתה מקשרת את נושא השיעור לאקטואליה ובכך מחברת את התנ"ך למציאות היום יומית של מאזיניה. לא פלא אם כן שאני חשה כמעט החמצה על כך שנולדתי בשנותיה האחרונות. נחמה אומנם השאירה אחריה ספרים, אבל נראה שכוחה הגדול היה בהעברת התורה בעל-פה, כפשוטו.

אני מצאתי את הספר מרתק, קראתי אותו בזמן קצר על אף שזוהי ביוגרפיה עם מעל 400 עמודים בפונט לא גדול. בספר מוזכרים עשרות אישים הוגים ואנשי רוח, ידידיה ותלמידיה הרבים מספור של נחמה, חלק גדול מהם בעלי שם בתחומם. נחמה הקיפה עצמה בחברה אינטלקטואלית איכותית, וחייה היו מנוצלים עד תום בצורה מעוררת השתאות. גם הפשטות בה כל אדם יכול היה להגיע אליה, המתבטאת בצורת הפנייה נטולת התארים – "נחמה", מעוררת התפעלות. כדי לא להכביד השמטתי מן הביקורת נושאים רבים: מפעל הגיליונות המדהים שלה על פרשת השבוע, חייה האישיים – נחמה כאישה, נישואיה לדודה המבוגר ממנה בכ-30 שנה, ערירותם המצערת והקשר שלה עם אחיה המפורסם, המאבק על שיטת הוראת התנ"ך ועוד. אני מאמינה שמי שדמותה של הליבוביצ'ית מסקרנת אותו ייהנה מן הספר.”

“סיפור חייה של המחנכת, המורה, הפרופסורית והאישה שהשפיעה הכי הרבה על לימודי התנ"ך בארץ מובאת כאן בפירוט רב ובהרחבה החל מילדותה ועד ליומה האחרונה. זהו ספר חובה לכל מי ששואף ללמד בני אדם או לחנך היות וגישתה של נחמה הייתה כה ייחודית. היא הבינה את עולמם של תלמידיה והתאימה את שיטותיה להבנתם, אם מדובר בילדי הגן, תלמידי אוני' או אנשים בוגרים. נחמה החלה בעצמה את מוסד הגליונות שהיוו דבק מלכד בין הישראלים לבין אהבת התנ"ך. יחד עם זאת, היא נשארה מאוד צנועה, מאוד ענווה. סיפור חייה השפיע על אנשים רבים בתקופות שונות וזה בהחלט סיפור חיים שיש חובה בצידו לספר אותו. החיסרון היחיד של הספר היה ריבוי פרטים ברמה רבה מאוד, דבר שהקשה עליי לעיתים. אבל בסופו של יום, מדובר באחת מהנשים המשפיעות של המאה העשרים במדינת ישראל. מומלץ.”

“הספר מחטיא את יעודו
כאדם שאינו דתי ואינו בקי ברזי הפרשנות התנכית מחד,ושמע את נחמה ליבוביץ מספר פעמים ברדיו מאידך, היו לי ציפיות כי בתום הקריאה אדע מי זו נחמה ליבוביץ, רעיוניתיה ודרך מחשבתה ופעולתה.
בתום הקריאה מצאתי עצמי בהרגשה כי הוצגה לפני אישה קוסמת שאין לי כל מידע מהוא הקסם ומה בדיוק עשתה.
אבל כל אחד שבא בקשר אתה נשאר שבוי בקיסמה.
אני נותרתי מאכזב.
בספר מספר שגיאות יסוד של המחברת כמו: קפיצות בזמן שלא לצורך, או החובה שהרגישה הכותבת כי כל דמות (ואפילו המשנית ביותר),המופיעה בספר חייבת בקורות חיים קצרים.דבר זה גורם להכבדה מיותרת כי העיקר הוא להציג את נחמה ליבוביץ.
חסר בספר דף אחד לדוגמה המייצג את שיטתה.
חסר הצגה של התהליך הסוקרטי שבו משתמשת נחמה מתחילתו ועד סופו.
מורגש כי הכותבת מעריצה את נחמה ליבוביץ ויתכן כי הערצה זו סימאה את דרכה בכתיבה.
חבל”

“לא מצאתי עניין בספר (אורה פ.)”