רחל ינאית בן-צבי נולדה באוקראינה באייר תשמ"ו – 1886.
את השם ינאית אימצה לעצמה תחת שמה המקורי, לישנסקי, בשל הזדהותה עם המלך החשמונאי הגדול אלכסנדר ינאי, מרחיב גבולות הממלכה החשמונאית. בעקבות היותה פעילה ציונית מהפכנית, נאסרה ב-1905 בקייב על ידי שלטונות הצאר.
לאחר שחרורה למדה באוניברסיטת יינה שבגרמניה זואולוגיה ובוטניקה. באותה שנה, והיא בת תשע-עשרה בלבד, השתתפה כאחת מן הבולטות בין נציגי "פועלי ציון" בקונגרס הציוני השביעי ונמנתה עם המתנגדים החריפים לתכנית אוגנדה.
באותה הזדמנות הכירה את מנהיג "פועלי ציון" דב בר בורוכוב והושפעה ממנו עמוקות בדרכה הציונית-סוציאליסטית ואף הצטרפה אליו וחזרה לרוסיה כדי ליטול חלק במהפכת 1905 שכשלה.
כך הכירה גם את שותפה לחיים, יצחק בן צבי, ממנהיגי "פועלי ציון" ואחר כך הנשיא השני של מדינת ישראל.
ב-1908 עלתה לארץ והתיישבה בירושלים בעקבות חברה יצחק בן צבי.
היא איגדה את פועלי הדפוס בעיר והנהיגה את שביתת הפועלים הראשונה בארץ ישראל.
יחד עם יצחק בן צבי נמנתה עם מקימי ארגון "בר גיורא" ואחר כך "השומר".
פעילותה הבטחונית נמשכה אחר כך בייסוד "ההגנה" בירושלים.
בד בבד עם כך היתה מחלוצות החינוך החקלאי בארץ ישראל ואחד ממפעליה החשובים היה חוות הלימוד החקלאית באיזור ארמון הנציב בירושלים.
היא החזיקה בחווה וקיימה אותה גם בימים הקשים של מלחמת העצמאות, כאשר קווי חזית הלחימה הגיעו עד גבול החווה.
עם בחירתו של בן צבי לתפקיד הנשיא, התייצבה לצידו והיתה פעילה בעיצוב מוסד הנשיאות בישראל.
מעולם לא עמדה בצילו של מישהו.
תמיד הייתה אשה דעתנית, עצמאית היודעת לעמוד על שלה.