אלפי ילדים עזובים ומוזנחים הטרידו את פרנסיה של העיר העברית הראשונה בשנות השלושים והארבעים. ההגירה, הדלות והמחסור פגעו באלפי משפחות, וילדים רבים נמסרו לטיפולם של המוסדות הסוציאליים בתל-אביב. בני התקופה, ובעיקר מי שמשימת הטיפול הוטלה על כתפיהם, היו מודעים לעומקה של הבעיה ולחריפותה, וראו בה איום על יציבותה של החברה העברית החדשה. סיפורם של ילדי ההפקר חושף את החברה העירונית כחברת הגירה גדושת מתחים חברתיים ותרבותיים. על אף היקפה של התופעה, הכתיבה ההיסטורית לא נתנה את דעתה עד כה לתיאורה ולדיון בהשלכותיה.
ספרה של ד"ר תמי רזי הוא אפוא מחקר חדשני ומקורי, המרחיב את גבולותיה של ההיסטוריוגרפיה, שנטתה למקד את שימת הלב בחקר האליטות היישוביות. בתיאור המאמצים לטפל בילדים נחשפות תפישות אתניות ומגדריות שעיצבו את פני החברה. המחקר המקובל מאתר את ליבתן של תפישות אתניות של "מזרחיות" מול "אשכנזיות" בעיקר בשנות החמישים, וכתוצאה של העלייה הגדולה מארצות האסלאם. תמי רזי סותרת טענה זו ומראה עד כמה עיצבו תפישות אלה את יחסה של החברה העירונית כלפי ילדים עזובים עשרים שנים קודם לכן; כך גם חושפת המחברת את הפער העמוק בין האתוס של שוויון מגדרי לתפישות השמרניות הרווחות – ובכלל זה בקרב ארגוני הנשים עצמם, שתרמו את חלקם לשימור הסדר החברתי הקיים.
ילדי ההפקר הוא ספר מרתק ומסעיר, והמחברת אינה נרתעת מלערער בו דעות מקובלות.

ד"ר תמי רזי היא מרצה בבית-הספר לתקשורת ובמחלקה לב.א. כללי במכללה האקדמית ספיר. תחומי ההתמחות שלה הם היסטוריה חברתית של היישוב החדש וילדוּת ומגדר בהקשרים היסטוריים ותרבותיים.

"נכסי הציביליזציה המובאים ארצה בידי העולים מאירופה מעוררים בלב הילדים הפרימיטיביים תשוקות וגירויים עזים, והמתיחות הנפשית הנוצרת עקב התנגשות הציביליזציות היא קרקע פוריה לחיי רחוב המגבירים את העזיבה והעבריינות בקרב ילדי ישראל." (מתוך: ידיעות העבודה הסוציאלית, אוגוסט 1939)