“להיות מפעיל של מכונה המייצרת מוצרי פלסטיק זה לא פשוט.
דבר ראשון חם, המכונה פולטת חום ולכן כל הזמן חם לך ואתה מזיע. דבר שני תמיד יש את הסיכוי שתכניס יד או רגל או חלק אחר למקום במכונה שאתה לא אמור להיות בו ואז תאונת עבודה והביתה.
דבר נוסף שתמיד אתה נמצא בין פטיש לסדן עבור המנהלי ייצור שמצד אחד דורשים תפוקה במשמרת שלך ומצד שני לא מתפשרים איתך על איכות המוצר.
והדבר הכי חשוב, במפעל כמו המפעל המתואר בספר, אתה הכי לא מוערך, כל רגע יכולים לקרוא לך לשיחת שימוע במשרד (רוב הסיכויים שזה יהיה בשעה 16:30, חצי שעה לפני סיום יום העבודה).
וזה הכי אבסורד, כי אתה מכיר את המכונה הכי טוב, אם היו מתחשבים ושואלים בדעתך היו פחות תקלות ייצור, אם היו נותנים לך ליישם את כל השיפורים הקטנים שחשבת עליהם אז הצורה שבה העבודה מתבצעת הייתה באמת משתפרת, ולרוב באמת לא היית מוערך, לפחות לא בהתחלה של הספר, בהמשך הדברים השתנו כמו בכל סיפור.

זו הרעיון שבסיסו של הספר המדובר, סיפורו של מפעל לייצור מוצרי פלסטיק בעיירה בצפון הארץ, ככל הנראה בסוף שנות ה-80. הפרטים עמומים במקרה או שלא ונותנים תחושה של תמונה חלקית בה הדמיון שלנו נאלץ לעבוד כדי להשלים את הפרטים החסרים.
מסופר מנקודת מבטו של אלברטו, מנהל משמרת פשוט אשר בסך הכל רוצה להתפרנס כשאת האירועים המתרחשים במפעל הוא מספר מהצד כצופה או כאיש הנוטל חלק בהתרחשויות.
המפעל מתנהל כמפעל כושל עם המון בעיות כגון החזרות של מוצרים פסולים (שיירות של קונטיינרים עמוסים במיטות שיזוף אשר נשברות אחרי שכיבה אחת עליהן), התמודדות עם עבריינים עלומים (שריפות אשר פורצות באזור המחסנים) עובדים המנסים להתאגד , עובדים אשר עומדים נגד עובדים המנסים להתנגד ומעל לכל הבעיות ישנו מנהל מפעל אחד אשר צעקות וגידופים הן נורמה עבורו.

TQM היא שיטת ניהול יפנית שמטרת שימת דגש על איכות תוך כדי שיפור מתמיד , היא המתוארת בגב הספר כעיקר הספר אך היא כלל מרכזו. נכון שהמפעל בסופו של דבר עולה על דרך המלך בעזרת שימוש בעקרונות של השיטה אך עיקר הספר הוא הסיפורים האנושיים של פועלי המפעל ואנשי העיירה, עיירה שיש לה מפעל.

הנחה שלי שהמחבר הביא את הפרטים מסביב לעלילת הספר מתוך עבודותו בעבר בחברת כתר בשנות ה-80, רואים שהוא מכיר את עולם הפלסטיק ותחום הייצור מנקודת מבט של הפועל הפשוט באולם הייצור.

ויש את הפרטים הקטנים שהמחבר מתאר כל כך טוב שכנראה לעולם לא ישתנו, איך סכין יפנית היא כלי עבודה מסוכן ביותר או איך פועלים מהמגזר נעלמים מהגעה לעבודה בסתיו כדי לעזור למשפחותיהם במסיק.”