מזמור א


Canto I


בְּאֶמְצַע הַנָּתִיב שֶׁל חַיֵּינוּ


מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּיַעַר רְווּי אֲפֵלָה,


3. כִּי דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אָבַד וְאֵינֶנּוּ.


אַי, קָשֶׁה לוֹמַר כַּמָּה הָיְתָה פִּרְאוּתוֹ גְּדוֹלָה,


כַּמָּה עִקֵּשׁ הָיָה וְלֹא נִתָּן לְהֵחָדֵר,


6. שֶׁבַּמַּחְשָׁבָה – הָאֵימָה בִּי שׁוּב עוֹלָה!


כֹּה מַר לוֹמַר, שֶׁהַמָּוֶת רַק בִּמְעַט מַר יוֹתֵר.


אַךְ כְּדֵי לָדוּן בַּטּוֹב שֶׁמָּצָאתִי שָׁם,


9. עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁרָאִיתִי שָׁם – אֲדַבֵּר.


לֹא אֵדַע תָּאֵר הֵיטֵב כֵּיצַד הָיְתָה הַגִּישָׁה


שֶׁלִּי לְשָׁם, כִּי מְלֵא שֵׁנָה הָיִיתִי בַּנְּקֻדָּה


12. שֶׁבָּהּ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת עַל יָדַי נִנְטְשָׁה.


אַךְ אַחֲרֵי שֶׁהִגַּעְתִּי לְרַגְלֵי הַר, לְעֶמְדָּה


שֶׁבָּהּ אוֹתוֹ עֵמֶק מַגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ


15. (שֶׁאֶת לִבִּי דָּקַר בְּאֵימָה חַדָּה),


הִתְבּוֹנַנְתִּי מַעְלָה וְרָאִיתִי אֶת כְּתֵפוֹ


הָעֲטוּיָה כְּבָר בְּקַרְנֵי הַכּוֹכָב


18. אֲשֶׁר מוֹבִיל אִישׁ אִישׁ יָשָׁר לְאֹרֶךְ נְתִיבוֹ.


אוֹ אָז הָאֵימָה מְעַט שָׁכְכָה,


זוֹ שֶׁשָּׁהֲתָה בַּאֲגַם לִבִּי הַמְעֻנֶּה


21. בְּלֵיל שֶׁמּוּעָקָה כֹּה גְּדוֹלָה בּוֹ נִכְרְכָה.


Nel mezzo del cammin di nostra vita


mi ritrovai per una selva oscura,


3. ché la diritta via era smarrita.


Ahi quanto a dir qual era è cosa dura


esta selva selvaggia e aspra e forte


6. che nel pensier rinova la paura!


Tant’ è amara che poco è più morte;


ma per trattar del ben ch’i’ vi trovai,


9. dirò de l’altre cose ch’i’ v’ho scorte.


Io non so ben ridir com’ i’ v’intrai,


tant’ era pien di sonno a quel punto


12. che la verace via abbandonai.


Ma poi ch’i’ fui al piè d’un colle giunto,


là dove terminava quella valle


15. che m’avea di paura il cor compunto,


guardai in alto e vidi le sue spalle


vestite già de’ raggi del pianeta


18.che mena dritto altrui per ogne calle.


Allor fu la paura un poco queta,


che nel lago del cor m’era durata


21. la notte ch’i’ passai con tanta pieta.


וּכְמוֹ הָאִישׁ שֶׁבִּנְשִׁימָה מִתְנַשֶּׁפֶת פּוֹנֶה –


אַחֲרֵי שֶׁיָּצָא אֶל הַחוֹף מֵהַיָּם –


24. אֶל הַמַּיִם הַמְסֻכָּנִים וּמִתְבּוֹנֵן,


כָּךְ נַפְשִׁי שֶׁלִּי, שֶׁבִּמְנוּסָה עוֹד הָיְתָה שְׁרוּיָה,


פָּנְתָה אָחוֹר לַמַּעֲבָר וּבָחֲנָה


27. אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא הוֹתִיר מֵעוֹלָם נֶפֶשׁ חַיָּה.


מִשֶּׁזָּכָה גּוּפִי הַמֻּתָּשׁ בִּמְנוּחָה קְטַנָּה


שַׁבְתִּי לָלֶכֶת לְאֹרֶךְ שִׁמְמַת הַמִּדְרוֹן,


30. כָּךְ שֶׁרַגְלִי הַנְּמוּכָה הָיְתָה הָאֵיתָנָה.


וְהִנֵּה, כִּמְעַט בִּתְחִלַּת הַמּוֹרָד, לִרְאוֹת


שׁוּנְרָה נִתָּן הָיָה, דְּרוּכָה וְגַם זְרִיזָה,


33. שֶׁהָיְתָה מְכֻסָּה פַּרְוַת חֲבַרְבּוּרוֹת.


וְאֶת פָּנֶיהָ מִלְּפָנַי הִיא לֹא הֵזִיזָה,


וְשָׂמָה לִי מִכְשׁוֹל וְלִנְתִיבִי הִפְרִיעָה,


36. שֶׁלֹּא פַּעַם נִמְלֵאתִי תְּשׁוּקַת-שִׁיבָה עַזָּה.


הַזְּמַן הָיָה רֵאשִׁית הַבֹּקֶר; הַשֶּׁמֶשׁ הוֹפִיעַ


וְעָלָה עִם אוֹתָם הַכּוֹכָבִים


39. שֶׁהָיוּ עִמּוֹ עֵת לָרִאשׁוֹנָה הֵנִיעָה


הָאַהֲבָה הָאֱלֹהִית אוֹתָם דְּבָרִים יָפִים.


כָּךְ הָיְתָה לִי סִבָּה לְקַוּוֹת לְטוֹבָה,


42. בִּזְכוּת אוֹתָהּ חַיָּה שֶׁלְּעוֹרָהּ גְּוָנִים רַבִּים,


בִּזְכוּת שְׁעַת הַזְּמַן, וְהָעוֹנָה שֶׁמְּאֹד עָרְבָה.


אַךְ לֹא עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁלֹּא אָחוּשׁ אֵימָה


45. מִדְּמוּת אַרְיֵה שֶׁמּוּלִי הִתְיַצְּבָה.


וְנִרְאָה שֶׁהַחַיָּה לְנֶגְדִּי הִתְקַדְּמָה


בְּרֹאשׁ מוּרָם וּבְרָעָב מֻטְרָף,


48. כָּךְ שֶׁנִּרְאָה שֶׁהָאֲוִיר נִרְעַד עִמָּהּ.


E come quei che con lena affannata,


uscito fuor del pelago a la riva,


24. si volge a l’acqua perigliosa e guata,


così l’animo mio, ch’ancor fuggiva,


si volse a retro a rimirar lo passo


27. che non lasciò già mai persona viva.


Poi ch’èi posato un poco il corpo lasso,


ripresi via per la piaggia diserta,


30. sì che ‘l piè fermo sempre era ‘l più basso.


Ed ecco, quasi al cominciar de l’erta,


una lonza leggera e presta molto,


33. che di pel macolato era coverta;


e non mi si partia dinanzi al volto,


anzi ‘mpediva tanto il mio cammino,


36. ch’i’ fui per ritornar più volte vòlto.


Temp’ era dal principio del mattino,


e ‘l sol montava ‘n sù con quelle stelle


39. ch’eran con lui quando l’amor divino


mosse di prima quelle cose belle;


sì ch’a bene sperar m’era cagione


42. di quella fiera a la gaetta pelle


l’ora del tempo e la dolce stagione;


ma non sì che paura non mi desse


45. la vista che m’apparve d’un leone.


Questi parea che contra me venisse


con la test’ alta e con rabbiosa fame,


48. sì che parea che l’aere ne tremesse.


וּזְאֵבָה, שֶׁנִּדְמָה כִּי בִּרְזוֹנָהּ תֻּכְרַע


עוֹד רֶגַע בְּגִינָן שֶׁל כָּל הַתְּשׁוּקוֹת,


51. וּבְעֶטְיָהּ רַבִּים כְּבָר חָיוּ בְּמַחְסוֹר רַב.


וּמֵעֵינֶיהָ, שֶׁאוֹתִי הָיוּ מְשַׁתְּקוֹת,


אֵין-אוֹנִים כֹּה גָּדוֹל לְעֶבְרִי הָיָה מֻנְחֶה,


54. שֶׁאֶת תִּקְוָתִי לַמְּרוֹמִים הִצְלִיחָה לִכְרֹת.


וּכְמוֹ אוֹתוֹ אֶחָד שֶׁבְּרָצוֹן דְּבַר-מָה רוֹכֵשׁ,


וּכְשֶׁבָּאָה עֵת אָבְדָן וּתְקוּפַת


57. הֶפְסֵד, בְּכָל מַחְשְׁבוֹתָיו מִתְעַגֵּם וּבוֹכֶה,


לְכָזֶה הַחַיָּה, שֶׁחֹסֶר שַׁלְוָה נְקָפָהּ,


הָפְכָה אוֹתִי; וּבְבוֹאָהּ לְנֶגְדִּי, אוֹתִי


60. אַט אַט לְמָקוֹם בּוֹ שׁוֹתֵק הַשֶּׁמֶשׁ דָּחֲפָה.


בִּזְמַן שֶׁלְּמָקוֹם נָמוּךְ אֲנִי הִדַּרְדַּרְתִּי,


לְנֹכַח עֵינַי הוֹפִיעַזֶה אֲשֶׁר נִדְמָה


63. שֶׁהוּא עָמוּם, כִּי אֵלֶם מְמֻשָּׁךְ אוֹתוֹ הִשְׁתִּיק.


וּכְשֶׁרָאִיתִי אוֹתוֹ בַּשְּׁמָמָה הָעֲצוּמָה,


“רַחֵם עָלַי,” הֵרַמְתִּי אֵלָיו קוֹלִי,


66. “תְּהֵא אֲשֶׁר תְּהֵא, צֵל אוֹ אָדָם שֶׁל מַמָּשׁ!”


“אֵינִי אָדָם, אָדָם כְּבָר הָיִיתִי,” עָנָה הוּא לִי,


“וּמַנְטוֹבָה הָיְתָה מוֹלֶדֶת, וְלוֹמְבַּרְדְיָה


69. מְחוֹז מְגוּרֵיהֶם שֶׁל שְׁנֵי הוֹרַי שֶׁלִּי.


נוֹלַדְתִּי תַּחַת יוּלְיוּס, אַף כִּי הָיָה


מְאֻחָר, וְתַחַת אוֹגוּסְטוּס שֶׁטּוּבוֹ רַב,


72. בִּזְמַן אֵלִים כּוֹזְבִים וְשִׁקְרִיִּים הָיוּ חַיַּי.


מְשׁוֹרֵר הָיִיתִי, וְאָמַרְתִּי שִׁירָה


עַל בְּנוֹ הַצַּדִּיק שֶׁל אַנְכִיזֶס, שֶׁמִּטְּרוֹיָה בָּא


75. לְאַחַר שֶׁנִּשְׂרְפָה אִילְיוֹן הַיְהִירָה.


Ed una lupa, che di tutte brame


sembiava carca ne la sua magrezza,


51. e molte genti fé già viver grame,


questa mi porse tanto di gravezza


con la paura ch’uscia di sua vista,


54. ch’io perdei la speranza de l’altezza.


E qual è quei che volontieri acquista,


e giugne ‘l tempo che perder lo face,


57. che ‘n tutti suoi pensier piange e s’attrista;


tal mi fece la bestia sanza pace,


che, venendomi ‘ncontro, a poco a poco


60. mi ripigneva là dove ‘l sol tace.


Mentre ch’i’ rovinava in basso loco,


dinanzi a li occhi mi si fu offerto


63. chi per lungo silenzio parea fioco.


Quando vidi costui nel gran diserto,


«Miserere di me», gridai a lui,


66. «qual che tu sii, od ombra od omo certo!».


Rispuosemi: «Non omo, omo già fui,


e li parenti miei furon lombardi,


69. mantoani per patrïa ambedui.


Nacqui sub Iulio, ancor che fosse tardi,


e vissi a Roma sotto ‘l buono Augusto


72. nel tempo de li dèi falsi e bugiardi.


Poeta fui, e cantai di quel giusto


figliuol d’Anchise che venne di Troia,


75. poi che ‘l superbo Ilïón fu combusto.


אַךְ אַתָּה, עַל מָה תָּשׁוּב לְמוּעָקָה כֹּה רַבָּה?


מַדּוּעַ אֵין אַתָּה עוֹלֶה בָּהָר הַמְעַנֵּג


78. שֶׁלְּכָל שִׂמְחָה הוּא רֵאשִׁית וְסִבָּה?”


“הַאַתָּה הוּא אוֹתוֹ וֶרְגִילְיוּס, מַעְיָן גּוֹאֶה


וְשׁוֹפֵעַ זֶרֶם כֹּה רָחָב שֶׁל אֲמָרִים?”


81. בְּמֵצַח נִכְלָם הֵשַׁבְתִּי מַעֲנֶה.


“הוֹ כָּבוֹד וְאוֹר לַמְשׁוֹרְרִים הָאֲחֵרִים,


יַעַמְדוּ לִזְכוּתִי אַהֲבָה גְּדוֹלָה, רֹב לִמּוּד,


84. שֶׁגָּרְמוּ שֶׁבְּסִפְרְךָ יִתְמַקֵּד מֶחְקָרִי.


אַתָּה מוֹרִי, אַתָּה הוּא לִי מְקוֹר סַמְכוּת, אֵין עוֹד


מִלְּבַדְּךָ מִי שֶׁיָּדִי מִמֶּנּוּ נָטְלָה


87. אֶת הַסִּגְנוֹן הַנָּאֶה שֶׁהֵבִיא לִי כָּבוֹד.


רְאֵה אֶת הַחַיָּה שֶׁפָּנִיתִי בִּגְלָלָהּ,


עֲזֹר לִי נֶגְדָּהּ, חָכָם בַּעַל-שֵׁם, מוּלָהּ עוֹבֶרֶת


90. בִּוְרִידַי וּבְעוֹרְקַי רְעָדָה גְּדוֹלָה.”


“עָלֶיךָ לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת,”


עָנָה לִי מִשֶּׁרָאָה אוֹתִי דּוֹמֵעַ


93. “אִם תִּרְצֶה לְהִנָּצֵל מִפִּרְאוּת זוֹ הָאֶרֶץ.


כִּי חַיָּה זוֹ, שֶׁבִּגְלָלָהּ אַתָּה מְשַׁוֵּעַ,


לֹא מַתִּירָה לְאִישׁ לַעֲבֹר דַּרְכָּהּ,


96. כִּי מַכְשִׁילָה אוֹתוֹ, עַד שֶׁבַּמָּוֶת כּוֹרֵעַ.


וְטִבְעָהּ מְרֻשָּׁע וּמְנֻוָּל כָּל כָּךְ,


וּתְשׁוּקָתָהּ נוֹרָאָה, לְעוֹלָם לֹא נִגְמֶרֶת,


99. וּמִשֶּׁאָכְלָה – רָעָב תּוֹקְפָהּ בְּיֶתֶר חָזְקָה.


לְחַיּוֹת רַבּוֹת הִיא בְּנִשּׂוּאִין נִקְשֶׁרֶת,


וּלְרַבּוֹת עוֹד תִּקָּשֵׁר, עַד הוֹפָעָתוֹ


102. שֶׁל כֶּלֶב הַצַּיִד שֶׁעִמּוֹ מִיתָה מְצַעֶרֶת.


Ma tu perché ritorni a tanta noia?


perché non sali il dilettoso monte


78. ch’è principio e cagion di tutta gioia?».


«Or se’ tu quel Virgilio e quella fonte


che spandi di parlar sì largo fiume?»


81. rispuos’ io lui con vergognosa fronte.


«O de li altri poeti onore e lume,


vagliami ‘l lungo studio e ‘l grande amore


84. che m’ha fatto cercar lo tuo volume.


Tu se’ lo mio maestro e ‘l mio autore,


tu se’ solo colui da cu’ io tolsi


87. lo bello stilo che m’ha fatto onore.


Vedi la bestia per cu’ io mi volsi;


aiutami da lei, famoso saggio,


90. ch’ella mi fa tremar le vene e i polsi»


«A te convien tenere altro vïaggio»,


rispuose, poi che lagrimar mi vide,


93. «se vuo’ campar d’esto loco selvaggio;


ché questa bestia, per la qual tu gride,


non lascia altrui passar per la sua via,


96. ma tanto lo ‘mpedisce che l’uccide;


e ha natura sì malvagia e ria,


che mai non empie la bramosa voglia,


99. e dopo ‘l pasto ha più fame che pria.


Molti son li animali a cui s’ammoglia,


e più saranno ancora, infin che ‘l veltro


102. verrà, che la farà morir con doglia.


לֹא אֲדָמָה וְלֹא פְּיוּטֶר יָזִינוּ אוֹתוֹ,


אֶלָּא חָכְמָה, אַהֲבָה, וּסְגֻלָּה,


105. וּבֵין לֶבֶד לְלֶבֶד תְּהֵא מוֹלַדְתּוֹ.


הוּא יְהֵא גְּאֻלָּה לְאִיטַלְיָה הַשְּׁפָלָה,


שֶׁלְּמַעֲנָהּ מִפְּצָעִים נִיסוֹס מֵת וְאֵינֶנּוּ,


108. וְטוּרְנוּס וְאוּרְיָלוּס, וְקַמִילָה הַבְּתוּלָה.


עַל פְּנֵי כָּל עִיר אוֹתָהּ יְגָרֵשׁ הוּא,


עַד שֶׁיָּשִׁיב אוֹתָהּ לַתֹּפֶת, שָׁם נִתְּקָה


111. אוֹתָהּ קִנְאָה רִאשׁוֹנָה מִמֶּנּוּ.


לָכֵן אֲנִי חוֹשֵׁב וּבוֹחֵן לְךָ, שֶׁמִּכָּאן


תֵּצֵא וְתָבוֹא בְּעִקְּבוֹתַי, וַאֲנִי


114. אוֹתְךָ עַל פְּנֵי מָקוֹם נִצְחִי אוֹבִיל וְאֶקַּח;


שָׁם תִּשְׁמַע אֶת צִוְחוֹת הַיֵּאוּשׁ וְהַנִּי,


תִּרְאֶה אֶת הָרוּחוֹת הַקְּדוּמִים הַדּוֹאֲבִים,


117. שֶׁכָּל אֶחָד זוֹעֵק לַמָּוֶת הַשֵּׁנִי.


וְתִרְאֶה אֶת אֵלֶּה שֶׁסִּפּוּק חוֹוִים


בָּאֵשׁ, שֶׁכֵּן לְאַנְשֵׁי הַבְּרָכָה,


120. מָתַי שֶׁזֶּה יְהֵא, לְהַגִּיעַ הֵם מְקַוִּים.


אִם אַחַר אֶל אֵלֶּה לַעֲלוֹת יְהֵא רְצוֹנְךָ,


תְּהֵא נְשָׁמָה רְאוּיָה מִמֶּנִּי לַדָּבָר,


123. שֶׁעִמָּהּ, בְּהִפָּרְדִי, אוֹתִיר אוֹתְךָ.


כִּי זֶה שֶׁשָּׁם מַעְלָה מוֹלֵךְ, אוֹתוֹ קֵיסָר,


הוֹאִיל וַאֲנִי הָיִיתִי מוֹרֵד בְּחֻקָּתוֹ,


126. אֵין הוּא רוֹצֶה שֶׁבּוֹאִי לְעִירוֹ יְהֵא אֶפְשָׁר.


בְּכָל מָקוֹם הוּא קֵיסָר, שָׁם – כְּמֶלֶךְ מֶמְשַׁלְתּוֹ.


שָׁם עִירוֹ, וְשָׁם הַכֵּס הָרָם שֶׁלּוֹ,


129. הוֹ, מְאֻשָּׁר הוּא מִי שֶׁלְּשָׁם יִבְחַר אוֹתוֹ!”


Questi non ciberà terra né peltro,


ma sapïenza, amore e virtute,


105. e sua nazion sarà tra feltro e feltro.


Di quella umile Italia fia salute


per cui morì la vergine Cammilla,


108. Eurialo e Turno e Niso di ferute.


Questi la caccerà per ogne villa,


fin che l’avrà rimessa ne lo ‘nferno,


111. là onde ‘nvidia prima dipartilla.


Ond’ io per lo tuo me’ penso e discerno


che tu mi segui, e io sarò tua guida,


114. e trarrotti di qui per loco etterno;


ove udirai le disperate strida,


vedrai li antichi spiriti dolenti,


117. ch’a la seconda morte ciascun grida;


e vederai color che son contenti


nel foco, perché speran di venire


120. quando che sia a le beate genti.


A le quai poi se tu vorrai salire,


anima fia a ciò più di me degna:


123. con lei ti lascerò nel mio partire;


ché quello imperador che là sù regna,


perch’ i’ fu’ ribellante a la sua legge,


126. non vuol che ‘n sua città per me si vegna.


In tutte parti impera e quivi regge;


quivi è la sua città e l’alto seggio:


129. oh felice colui cu’ ivi elegge!».


“מְשׁוֹרֵר – כְּדֵי שֶׁאֶחְמֹק מֵרֹעַ זֶה (אִם לֹא


חָמוּר מִמֶּנּוּ), בְּשֵׁם אוֹתוֹ אֵל שֶׁלֹּא הִכַּרְתָּ


132. אֲנִי מַפְצִיר בְּךָ,” אָמַרְתִּי לוֹ,


“שֶׁתּוֹבִילֵנִי לַמָּקוֹם עָלָיו עַתָּה דִּבַּרְתָּ,


כָּךְ שֶׁאֶת שַׁעַר פֶּטְרוּס הַקָּדוֹשׁ אוּכַל לִרְאוֹת


וְגַם אוֹתָם, שֶׁכְּדוֹאֲבִים כָּל כָּךְ תֵּאַרְתָּ.”


136. אוֹ אָז הוּא נָע, וְאַחֲרָיו רַגְלַי הָיוּ נָעוֹת.


E io a lui: «Poeta, io ti richeggio


per quello Dio che tu non conoscesti,


132. acciò ch’io fugga questo male e peggio,


che tu mi meni là dov’ or dicesti,


sì ch’io veggia la porta di san Pietro


e color cui tu fai cotanto mesti».


136. Allor si mosse, e io li tenni dietro.