“מצאתי את הספר על השולחן מחוץ לספריה.
כלומר למסירה.
לא ממש תכננתי לקחת אותו משם… הוא איכשהו קפץ לי ליד.
דווקא כן תכננתי לקרוא מתישהו ספר של נתן שחם, פשוט לא את הספר הזה, שמעולם לא שמעתי עליו.
אבל התקציר היה מעניין אז חשבתי למה לא בעצם.
ליאת, קיבוצניקית צעירה, צנחנית, שזה עתה התאלמנה מחליטה לעצור את חייה לשנה ולעבור ללונדון.
היא שואפת לשנה של ניתוק, "להיות סתם נערה בעולם", בלי הכותרות האלו, קיבוץ, חיילת, אלמנת צה"ל.
מאחר והיא בכל זאת קיבוצניקית ואין לה תקציב לשנה כזו, היא נעזרת בחבר משפחה ותיק, ד"ר סרקין, שמזמין אותה להתארח אצלו כאו-פר, למרות שכבר אין לו ילדים קטנים.
הספר נפתח בהגעה שלה לביתו של ד"ר סרקין. עיר זרה, בית אנגלי, לכאורה התגשמות החלום שלה… אלא שמהר מאוד היא מגלה שלא כל כך קל להתנתק מהכותרות איתן הגיעה. כמו כל ישראלי בחו"ל גם ליאת תגלה מהר מאוד שקל לצאת מישראל אבל הישראליות והישראלים - הם איכשהו נדבקים אליך.
הספר מצייר גלריה של דמויות יהודיות אירופאיות שמחפשות את דרכן. מנצח ישראלי שאינו רואה עתיד לקריירה שלו בארץ ומתחבר לצעירים בריטים אנרכיסטים, בירנצוייג הקומוניסט האדוק שממשיך להאמין בקומוניזם גם אחרי שהוגלה לסיביר ואחרי שהצליח לבסוף לברוח, והקיבוץ אינו אידיאליסטי מספיק עבורו, שמעון עשת, איש בטחון לשעבר ונוכל שרמנטי בהווה, ד"ר סרקין, שמאחורי קירות הבית האנגלי למראה שלו מתגלה כציוני נלהב וקצת דביק, מתעניין בישראל, בישראלים וביידיש. הסביבה החברתית של ד"ר סרקין היא אשתו לשעבר, שאיננה יהודיה ולא ברור אם הגירושין הפכו אותה לאנטישמית או שהאנטישמיות הובילה לגירושין, וחוג חברתי שמאלני-ליברלי, יהודי ברובו אבל מוטרד מאוד מהחשש שמא תדבק בו תדמית יהודית וציונית מדי ועל כן שומר על נייטרליות ואיזון לכאורה שבאים לידי ביטוי בארגון קונצרט שכל רווחיו הולכים לתרומה המתחלקת שווה בשווה בין תרומה לישראל ועזרה לפליטים ערבים.
ליאת מתגלגלת לה בין אירועים בהם נוכחות הדמויות האלו, כולן קצת מגוחכות, קצת קרועות, מחפשות את מקומן, מתנהלת באנגלית מסורבלת שמקשה עליה להיות נוכחת באמת בסיטואציה ולהעמיק את הקשרים שלה עם אלו שאינם דוברי עברית, מנהלת רומן עם פול, גיסו לשעבר של ד"ר סרקין, צרפתי לא יהודי, מיוסר, שואף לתקן את העולם ואולי מייצג את אירופה הדקדנטית, שרוצה לתקן את כל עוולות העולם אבל הולכת ושוקעת בעבר האפל שלה עצמה ומתנוונת ללא תקנה, עד שלבסוף נגדשת הסאה והיא חוזרת הביתה.
כל זה היה יכול להיות מעניין, ואפילו באמת מעניין לפרקים, פה ושם, אבל כתוב בשפה כל כך מיושנת, ומפותלת שהצליחה להפתיע אותי בחוסר הרלוונטיות שלה. אני בטוחה שקראתי ספרים ישנים, גם ישנים יותר מהספר הזה שנכתב בשנות השבעים בסך הכל, שנכתבו בשפה עדכנית יותר.
וקשה היה להפריד בין השפה המיושנת לתרבות ולעולם הערכים של הספר, שלא היו ברורים לי.
ציפיתי להרגיש הרבה יותר הזדהות עם ליאת, עם הרצון שלה בניתוק, שאיזה ישראלי לא מרגיש לפעמים, עם חוסר היכולת להתנתק גם כשרוצים, עם סיפור הרקע העצוב: רגע אחרי מלחמה, המדינה באופוריה של ניצחון, והיא מאבדת את בעלה שדווקא שב מהקרב - בפעולה שגרתית של פינוי שדה מוקשים.
אבל הסופר לא נתן שום דבר להיאחז בו. שום רגש שיכולתי להבין או להזדהות איתו.
ליאת הולכת מפה לשם, מדברת עם זה ועם ההוא, נקוטה בעצמה פעם בכמה עמודים (לא, אני לא באמת יודעת מה זה אומר), מתלבטת אם לשכב עם מישהו למרות שלא מתחשק לה במיוחד, סתם כי נדמה לה שהוא יסבול(!) יותר ממנה אם היא לא תענה לחיזוריו, מתלבטת אם לספר לאביה של נערה צעירה שמתארסת עם נוכל שרמנטי שמעמיד פני מרגל את האמת על ארוסה של בתו, כי החליטה שהיא לא מתערבת בחיים של אחרים, אז מה אם נערה צעירה הולכת להרוס לעצמה את החיים, מתגעגעת הביתה, לחברות, לקיבוץ, מתנסה קצת בחיים האחרים שחלמה עליהם, מעבר לים, ומחליטה לקצר את השנה שקצבה לעצמה ולחזור הביתה מוקדם מהצפוי.
התחושה היא שהמצב היהודי בחו"ל והאידיאולוגיות והרעיונות של יהודים שם עניינו את הסופר הרבה יותר מאשר המצב הנפשי של ליאת, ושהתהליך ה- נקרא לזה אידיאולוגי שעובר עליה, כלומר ההחלטה לחזור ולהכות שורשים במולדת שלה, אליה היא באמת שייכת, הוא התהליך הנפשי היחיד שהיה לו עניין לתאר וכל זה השאיר אותי מרוחקת ולא מספיק מתעניינת, כאמור בתוספת השפה שהרחיקה אותי עוד יותר.
אז הספר הזה יחזור לאחת מנקודות מסירת הספרים בסביבה, בתקווה שימצא לעצמו בית אוהד יותר. ואני אנסה שוב את נתן שחם… בהזדמנות.”
