זה שעות אחדות ששהו באוויר, ועכשיו היו טסים הרחק מעבר להרי אוראל. העננים למטה, מתחת למטוס, האפילו במהירות, מאחורי האשנבים נעלם הכול ובמחלקת הנוסעים הועלה אור.
ניקולסקי לא ידע במה להעסיק את עצמו. זה כבר סיים לקרוא את העיתונים, עיין בניירות שנטל עמו, ערך את רשימת העניינים שבהם יהיה עליו לטפל בהגיעו למקום, ואפילו קבע את סדר העדיפויות שלהם לפי מידת חשיבותם, אף־על־פי שהבין שהנסיבות הממשיות לא יתחשבו בו וברשימתו זו. כל עיר, כל מוסד - חוקים להם משלהם, ומה שחשוב יותר - הפרות חוק משלהם, והצלחת השליחות תהיה תלויה בשאלה, אם יעמדו לו שכלו וזריזותו לנצל את סדרי המקום לא לרעתו, כי אם לטובתו... בלי התרגשות מיוחדת החל ניקולסקי לרחם על עצמו: הנה, בפעם המי יודע כמה, הוא נוסע אל מעבר להרי החושך; שוב יהיה עליו לשוחח עם אנשים זרים, שאינו מעוניין בהם כלל, ייאלץ להקשיב לכל מיני שטויות ולהשיב עליהן בכובד־ראש ובחשיבות... לישון, השד יודע עם מי, בחדר משותף בבית־המלון, וגרוע מכול, כפי שקרה גם הפעם - ״מיד, מהר, עוד היום!״ ומריצים אותך אל קצה העולם, בלא לשריין חדר במלון, ולחור כזה, מה שמו - זאלאייסק - האם יש בו לפחות בית־מלון?... אמנם, אם לומר בכנות, יש בנסיעות אלו גם מן הטוב, שכן בלעדיהן תשתגע לגמרי, הוסיף ניקולסקי להרהר, אולם עצר מיד, כפי שקרה תמיד בהתעורר בו הפיתוי לחטט בנפשו. ״די, די. אותו פזמון עצמו...״ אמר לעצמו כמעט בקול רם, ולפתע, מצייתות לאיזה דחף שהופיע השד יודע מנין, לחשו שפתיו: ״אל תמעד, צבי מותש...״
המלים הדהימו אותו. הוא חזר עליהן שוב ושוב, ניסה להיזכר באיזה אופן ומתי נחרתו בזכרונו; ואחר־כך נתברר לו, כי המלים ״צבי מותש״ מתחרזות עם המלים ״כבר תם יום חדש״ - חרוז רגיל ביותר, אולם ניקולסקי שמח לו: נו, כן, הנהו, הצבי העייף, רץ על־פני הטונדרה, ויום צפוני קצר - היינו התחום שהוצב לו, שמעבר לו לילה, מוות, לא כלום... והלא זאת שירה! תפס ניקולסקי, ומיד, כבבת־אחת, נתבהר הכול.
הוא ראה את חרוזי השירה האלה בכתב־העת שקרא שכנו - אותו איש מוזר, בעל־פנים רזים, חולניים, היושב בכיסא הסמוך. בקנותו את הכרטיס ביקש ניקולסקי שיותן לו המושב ״א״, כלומר מושב שבמטוס מכל סוג שהוא ממוקם בוודאי ליד האשנב. ואז גם התחיל מנחש מי יהיה האיש שיקבל את המושב ״ב״, כלומר אותו איש שיחלוק עמו את השעות הארוכות והמשעממות של הטיסה. למרבה המזל נתברר כי ״ב״, הוא, ראשית כול, אדם אינטליגנטי, ושנית, וזה העיקר, שתקן. על אף השעמום והריקנות שבטיסות הארוכות, ומה שגרוע מזה, הנסיעות בתאי הרכבת - שנואות היו על ניקולסקי שיחות־הדרך הריקות מתוכן והבדיחות התפלות. הוא עצמו לא היה שתקן כלל ועיקר, וידע להקשיב לבן־שיחו, אך הרי כל מגע עם אדם מחייב רצון ונכונות ומצב־רוח מתאים; ובדרך - אלוהים אדירים, איזה מין אנשים מזמן לך הגורל! - והנה, אם הנך מקשיב, ואם אינך מקשיב נכנס האדם לתוך נשמתך, שופך לפניך את כל מה שהצטבר בנשמתו - ושם, כרגיל, רפש, מיאוס, צרות!... נוסעים ארבעה אנשים בתא - ולכל אחד ״סונטת קרויצר״ משלו... אף־על־פי־כן, המלים האלה בדבר הצבי המסכן, המותש, לא נתנו לניקולסקי מרגוע. משום כך הפנה סוף־סוף את ראשו ימינה וסקר בתשומת־לב את השכן.
ניקולסקי ראה צדודית חטובה בהבלטה: אף ארוך ומגובנן, שפתיים רבות־הבעה, סנטר לא גדול, ומשהו מיוחד במערך העפעפיים הקצרים, המשווה למבט הבעה קפואה של עיניים שכמעט אינן מעפעפות; בקיצור - מבט ״ציפורי״. ואכן, השכן נעץ מבט קפוא, מסוגר, אי־שם בגב המושב שלפניו, כשהוא שקוע כל־כולו בעצמו, אולם ניקולסקי החליט להפריע את שלוותו - שהרי בסופו של דבר לא יבקש אלא את כתב־העת...
״סליחה״, רכן ניקולסקי אל השכן, ״האם תרשה לי?״
ניקולסקי הצביע על כתב־העת העבה שהיה מונח על ברכי השכן. תחילה הסתכל בו הלה כלא מבין, ואחר־כך נד בחיפזון בראשו והתחיל טורח ותופס באצבעות הצרות והבלתי־מצייתות בקצה כתב־העת... הספר נפתח וכמעט נשמט מברכיו החדות והמרעידות. בתנועת יד מהירה הספיק ניקולסקי לתפוס את כתב־העת, ותוך כדי כך קימט אותו וכמעט תלש ממנו דף. בו ברגע פרכס השכן בעצבנות, נתקל במרפקו של ניקולסקי, וכנראה ספג מכה מכאיבה למדי אי־שם בצד, מתחת לצלע.
״סלח לי, בבקשה, סלח נא״, מלמל ניקולסקי שחש בושה צורבת. עצבנותו של השכן דבקה בו, והוא כבר קילל את עצמו על שיזם את העניין הטיפשי והמגוחך הזה עם כתב־העת.
״הו, הו, סליחה, זאת אשמתי!״ טען לעומתו בהתרגשות השכן, מנפנף בידיו וזוקף את אצבעותיו הארוכות. ״שהרי אני נכה ממש. אתה רואה את המגרפות האלה, אין הן מסוגלות לעשות דבר!״ - הוא צחק צחוק מאולץ בחושפו שיניים צפופות שכאילו צמחו זו על גבי זו. אפשר היה לחוש שהוא רגיל ליטול את כל האשמה על עצמו, כשם שאחרים רגילים לדחותה או להטילה על הזולת... ואילו ניקולסקי סלד משתי הדרכים הקיצוניות הללו ולא רצה כלל בנדיבותו של האדם העלוב הזה.
״חדל. תודה על כתב־העת. וסלח לי על שהטרדתי אותך״, אמר ניקולסקי בקול יובשני כזה, עד שהשכן נדם תיכף ומיד, הפנה את ראשו, ובהניחו את ידיו על ברכיו קפא עד מהרה כמקודם בתנוחתו המנוכרת...
שם כתב־העת היה ״ידידוּת״. כפי שאפשר היה להבין מרשימת המחברים שהובאה בעמוד הראשון, פורסמו כאן תרגומים מספרותם של המיעוטים הלאומיים. חמישה־עשר עד עשרים השמות לא אמרו לניקולסקי דבר, והוא התחיל לעלעל בדפים, מעיין במהירות בעמודים שבהם נדפסו שירים. השירים לא היו אלא מלל מליצי מנופח וחסר טעם, שהמתרגם שיווה להם אך בקושי מקצב שירי וקישטם שלא לצורך בחרוזים תפלים. בניקולסקי, שקרא שירים וידע רבים מהם בעל פה, עורר הדבר סלידה. אולם קרוב לסופו של כתב־העת מצא את אשר חיפש.
היו אלה בסך־הכול חמישה שירים שנדפסו בזה אחר זה ותפסו בדיוק שני עמודים, זה מול זה. בלי שמות, מופרדים זה מזה בכוכבים, היתה לכולם כותרת אחת: ״אַיוֹן נֶפְּריגֶן. מן הליריקה״. ואחרי השירים נדפס באותיות קטנות: ״תורגם באישור המחבר מהשפה הטוֹנגוֹרית״. ניקולסקי הציץ ברפרוף בעיצוב הפשטני של השער, ושקע בקריאה.
השירים היו מצוינים. בכל שורה ושורה אפשר היה לחוש ברגש בלתי־צפוי, פשוט ותמים כשל ילד; כל בית היה בנוי בשלמות והשתלב באופן טבעי בבית הבא אחריו, והשיר כולו - כמו לאחר אתנחתה קלה הדרושה לזמר כדי לשאוף אוויר, להרים קולו ולשאתו הרחק יותר - השיר כולו, אך הגיע לקצו, נמשך אל השיר שלאחריו, שנשמע כמוהו אך בו בזמן קצת שונה מזה שקדם לו... התחושה שנוצרה אצל ניקולסקי היתה מעין זו שלמקרא הפסוק הידוע: ״וכל גבעול שבשדה, וכל כוכב שבשמים״* - תחושה של ימי בראשית, של עולם שהוא כליל־השלמות; אך בחרוזים אלה עטה הכול גם אותו זוהר פניני של הצפון, והשורות השרו איזו עצבות בלתי־מובנת, בלתי־נתפסת כמעט. ורק בשיר האחרון, שבו הוזכר הצבי המותש, נתברר טבעה של עצבות זו: הכול גווע, הכול בעולם נעלם, ואת הצבי הנהדר - אך יכלו כוחותיו - יהרוג בירייה אדונו נהג המגלשה, והכלבים יתנפלו על גופתו, החמה עדיין, ויקרעוה לגזרים. ״השמש חוצה את אמצע השמים״ - קרא ניקולסקי את השורה האחרונה, ולפתע עלה בראשו: כן, כן, כמו אצל דאנטה - ״ויהי במחצית נתיב חיינו...״** אולם אצל דאנטה היו גם חיי נצח, ואילו כאן... יחלוף הקיץ הקצר - וירד ליל הקוטב, נצח, קור, לא כלום...
[* מתוך "יוחנן הדמשקאי", מאת אלכסיי טולסטוי.]
[** בתרגומו של ע׳ אולסבנגר.]
לא, לא, אמר ניקולסקי בלבו, הוא חייב להשאיר לעצמו את השירים. הוא זרק מבט בעטיפה כדי לזכור את מספר כתב־העת, אולם אחר־כך נבהל שמא כבר אזל מהשוק והחליט פשוט להעתיק את כל חמשת השירים.
הוא הוציא עט נובע ופנקס, שחרר מבריחיו את השולחן המתקפל והתחיל כותב. מדי פעם תפס את עצמו מלחשש, חוזר בהנאה על שורה זו או אחרת ומשתדל בלא משים להדר בכתב־ידו. ירדה עליו איזו תחושה מהנה, ואת נשמתו שטפה שמחה: משמע, עודנו מסוגל? מסוגל לשמוח, להתמוגג, לשקוע בהתפעלות תמימה לנוכח היפה?...
דומה כי אפילו התחיל לחייך, אולם עד מהרה, משחש במבטו של השכן, מחה מעל־פניו את החיוך. ניקולסקי הסתובב ברוגז - ונדהם: מטווח קרוב, קרוב עד כדי חוסר נימוס, הסתכלו בו אישונים ענקיים, עגולים, מבריקים מדמעות שנקוו בהם... הדבר נמשך כהרף־עין, ואחר־כך פרץ האיש בבכי, פרכס, תפס את ידו של ניקולסקי והצמיד אליה את שפתיו...
״מה אתך?!״ קרא ניקולסקי בקול צורחני ובסלידה, והתחיל משחרר את ידו מאחיזתן של האצבעות התפסניות הארוכות, שלא כשל בני־אדם...
הנוסעים הסבו ראשיהם לעברם. לבסוף הרפה המטורף מאחיזתו. ניקולסקי שחרר את כף־ידו המעונה, ושני השכנים קפאו בכסאותיהם, חשים את הגיחוך של האירוע.
״מה זה...? זה... נורא!״ אמר ניקולסקי בקול חנוק.
״כן, כן, אתה צודק!״ מלמל שכנו בהתרגשות, כמתוך הזיה. ״אך אין זה משנה לי!... תודה... לא ידעתי איך להודות לך!... סלח לי... נכון, זה נראה נורא, אני... אני...״
קולו נקטע והוא החל מניע את ידיו ורגליו, ובהזיזו לכל צד ועבר פעם את ברכיו ופעם את מרפקיו החדים, ניסה לבצע איזו פעולה מסובכת ביותר. נתברר כי הוא מוציא מכיס המכנסיים ממחטה לנגב בה את עיניו.
״עוד מעט אתאושש״ - אמר כשהוא כבר רגוע יותר. ״תיכף. רגע אחד. הכול יהיה בסדר״.
ואכן, עד מהרה נרגע לגמרי. על־פניו הופיע אפילו כעין חיוך לגלגני ובמלותיו, ובעיקר בדרך הטעמתן, נשמע לעג צורב. שינוי חד זה במצבי רוחו של האיש הביך לא מעט את ניקולסקי.
״ובכן, היסטריה, טיפוס נוורוטי, חיצוניות מעוררת גיחוך, ונוסף לכול - גם את היד הוא מנשק! הא?״ אמר השכן כשהוא מגחך. ״טפו!״ הוא נפנף בידו. ״אותי עצמי הדבר מגעיל עכשיו, לא כל שכן אותך! סלח לי, באמת תסלח, עצבי לא עמדו לי, אתה מבין, כמובן. שהרי איש רגיש אתה, אני משער לעצמי - אתה אוחז בעט - ולפתע, הא לך! איזשהו אידיוט זב ריר תופס את היד ו...״
״שמע נא!״ אמר ניקולסקי בחריפות, והשכן קטע את שטף דיבורו. ״איזה שטויות אתה מקשקש? מנין לך כי איש רגיש אני? ובכלל... די בכך!״ ניקולסקי דיבר בכעס וידע על שום מה: הוא כעס על עצמו, משום שרגע קודם־לכן לא ניסה להסתיר את סלידתו; הוא כעס גם על הטיפוס הזה, שלא זו בלבד שהבין איזה רושם עשה עליו, אלא אף אמר לו זאת בגלוי.
״אל תתרגש״, אמר לפתע השכן, ושוב חייך באירוניה.
ניקולסקי התפרץ:
״מי מאתנו מתרגש, סוף כל סוף, אני או אתה?״
״ברגע זה - אתה״, השיב הלה בשקט. ״הרי אני צודק, לא כן? וגם בעניין ההוא אני צודק״.
״באיזה עניין?״
״שאתה אדם רגיש מאוד״.
ניקולסקי משך בכתפיו בלא אומר ודברים.
״אתה לא סתם קראת - אתה התענגת על השירים. ולא כל אחד מסוגל לכך. ואפילו העתקת אותם למחברת״.
הוא ממש מתעלל בי, הרהר ניקולסקי וחש בסומק המציף את פניו. ובאמת, איזה מין טיפש סנטימנטאלי, שכמו גימנאזיסטית מעתיק את החרוזים שקרא. טיפשי, טיפשי, עד כמה טיפשי כל זה!
״הרי לך כתב־העת שלך, קח״, אמר ניקולסקי כמעט בעוינות.
״לא״ - השכן נד בראשו לאות שלילה - ״שלך הוא״.
״תודה!״ השמיע ניקולסקי בנימה עוקצנית, וככל שאפשרה לו תנוחת הישיבה רכן בקידה ליצנית.
״הבט בי״ - האיש במושב הסמוך אמר זאת בקול שקט ורציני, וניקולסקי נאלץ להסתכל ישר בעיניו, להבחין בהן במין התנכרות נוראה ובעצב עמוק וחסר תקווה - ״אני רוצה שתבין. כך אני מודה לך. כך אני אומר לך תודה. העניין הוא בזה שקראת את השירים שלי. עקבתי אחריך וראיתי איך קראת אותם... ראיתי את הבעת פניך... זה היה בשבילי... תבין אותי...״
והוא הסב את פניו.