“בימים אלה אני עסוקה במחשבות רבות, בין היתר עסוקה בסבים שלי ובמצבם הרעוע. אני מנסה לבקר אותם ככל האפשר אבל כל ביקור גורם לי להרגיש רע ולצאת עם תחושה רעה ואנחה כבדה אבל היה ביקור אחד שהיה קשה יותר מכל הביקורים. לדאבוני סבי וסבתי אינם נמצאים בקו הבריאות ואינם יכולים להתנייד באופן עצמאי וצריכים עזרה בכול. במיוחד סבתי שאיבדה את מאור עינייה ונעשתה תלויה באחרים באופן מוחלט.
ההכרה במצבם הרעוע הכתה בי באבחה אחת. ההבנה שהתדרדרו כל כך והם לא אותם אנשים חזקים ופעלתניים כפי שהיו הופכת את קרביי יום-יום ומקשה את ביקורי אותם שמסתיים בהסתרתו של גוש דמעות חונק בגרון.
ישבתי שם, כשאני ממתינה שסבי יצטרף אלינו, ובינתיים מארחת לסבתי חברה, מחזיקה את ידה המגוידת והקמוטה, קמוטה מרבות השנים ומחלות כאחד.
" איך את מרגישה היום?" אני שואלת אותה.
" מה אני אגיד לך? אותו הדבר. קשה לי. כל המצב הזה קשה עלי. לפעמים אני מותשת מהחיים האלה. לא מתחשק לי לחיות" היא ממלמלת ומתבוננת קדימה. מחמת עיוורנה אימצה לעצמה הרגל זה.
"את צריכה להיות חזקה. עבור עצמך ועבור בני משפחתך. אסור לך להתייאש! את צריכה לקוות לטוב ושהכול יהיה בסדר " אני עונה ומנסה לחזק את רוחה השבורה במילא. מי אני ומה אני שאגיד לאדם שאט אט קמל ומאבד פעולות רוטריות שבעבר היה עושה ללא מאמץ?
"את זוכרת איך היית פעם? כשהיית צעירה וחזקה ובישלת לכל בני המשפחה? את זוכרת את המאכלים שהיית מכינה? את הקובה?" אני שואלת ומנתבת את השיחה לאפיקים נעימים יותר, בתקווה שההזכרות ברגעים הנעימים תעורר בה רגשות שמחה.
"כן..אני זוכרת.." היא ממלמלת וחיוך מבצבץ על שפתיה. חיוך של געגוע, כנראה. של ימים שהיו ולא ישובו.
השעה חלפה ואני הייתי צריכה ללכת. לא הרגשתי כיצד השעה חלפה לה וגם סבא הצטרף ונפרדתי מכולם, כשכאב הפגישה עודנו טרי בתוכי ורגשות האשם אף הן. אילו הייתי יכולה לעשות עבורם יותר ואולי אני לא עושה מספיק למרות שאני מתאמצת.
ואני גם חושבת לעצמי שלמרות שהם לא היו הסבים המושלמים בעולם [בלשון המעטה] והיו הרבה ניתוקים ביני לבינם במהלך השנים וכעסים וחילוקי דעות, ההבנה שהם נמצאים במצב כל כך קשה מעלה בי דמעות אפילו כשאני כותבת את הביקורת הזאת. למרות חילוקי הדעות בינינו אני יודעת שאין בליבי טינה אליהם מהרגע שראיתי שהמצב שלהם הדרדר ובאמת כאילו כל הכאב נגוז לו ונשארים רק הרחמים.
ספר זה, שכל עיקרו סיפורים סביב האוכל, מתאר את החיבור האנושי והרגשי של האדם אל מזונו. אוכל הוא איננו רק מזון שאנו מספקים לעצמנו בכדי לשרוד. הוא לעיתים מלווה אותנו מראשיתנו ועד אחריתנו כמעצב עיקרי של אישיותינו, של דרך החשיבה והשקפת עולמינו. האוכל מתקשר אצלנו פעמים רבות לזכרונות, זכרונות ילדות של מאכל אהוב או שנוא.
בספר זה אנחנו נחשפים אל פסיפס צבעוני, חי ומבעבע של סיפורים שכל התמקדותם היא באוכל ובהיותו מרכיב מרכזי בחיינו. היזכרות במאכל מסוים יכולה לפרוש היסטוריה רחבת ידיים שתכלול רגעים שונים: מן הרגע שמאכל זה נכנס אל פינו ועד הרגע שהכנוהו בעצמנו.
כשקראתי את הספר, הרגשתי שאני חוזרת 30-40 שנה אחורה. שאני רואה לנגד רוחי את האימהות התימניות המשוחחות זו עם זו בשעת עבודתן, פולטות איזו הלצה ומצחקות להן, מנעימות להן את הזמן בעת שהידיים עובדות בזריזות מפליאה ובמיומנות.
כשקראתי את הסיפורים הקצרצרים הרגשתי שיכולתי להריח את המאכלים המתוארים ולשמוע את בליל השפות המתואר בספר: לאדינו, ערבית, יידיש.
וכמובן התצלומים שמעטרים כל עמוד ועמוד לא משאירים לקורא צל של ספק- שהדברים אכן היו קיימים ואתה רואה אותם לנגד עיניך. את האנשים המדוברים, הכלים המיוחדים שהשתמשו בהם וכמובן את המאכלים עצמם. מתחת לכל תצלום רשום היכן צולם ובאיזו שנה.
אבל יותר מכול, ספר זה הזכיר לי את סבי וסבתי. הזכיר לי את המאכלים שהכינו ואת הריחות שאפפו את ביתם בכל יום שישי ובחגים. הזכיר לי את הימים ההם, כשהם היו עומדים איתן על רגליהם וסבתי הייתה מעמידה סירים על הגז, כמויות רבות של סירים בעוד סבי הולך לבית הכנסת וכשהוא שב הוא קורא בעיתון, להתעדכן בקורות היום.
וכמובן שלצד התבשילים השונים שהיו מנת חלקו של הבית היו גם צרור הסיפורים המשעשעים על ישראל הצעירה של שנות ה-60-70, כשאבי היה ילד, נער וגבר צעיר והסקרנות של ראיית הדברים דרך העיניים שלהם. סיפורים שקרמו עור וגידים.
" כל דבר שאעלה בדעתי מתקשר אצלי לאוכל, הזכרונות מתקשרים אצלי לאוכל." אמר השף מאיר אדוני באחת מתוכניות הבישול שלו וצדק. האוכל הוא מרכיב דומיננטי בזכרונותינו. ריח של מאכל ילדות אהוב יעלה באפו של אדם וישר יציפוהו זכרונות נעימים של בית אבא או אמא.
- - - - - -
חלקכם בטח תהיתם לאן נעלמתי ומדוע אני לא מפרסמת יותר ביקורות ובקושי מגיבה. הסיבה המרכזית היא שאני לומדת ועסוקה בדברים נוספים.”
