"נולדתי לפני שלושים ושתיים שנה, במשפחה מופרעת לחלוטין. התחתנו בה והתגרשו בה בקדחתנות מדהימה. בני המשפחה ניחנו ביצר ההרפתקנות, ובכמה מאבות-החטא, שהורשו לי. דומה כי אבי לא השכיל להתפרנס אלא מנשים (ונהג לשוות לתחבולה זו גושפנקה חוקית של נישואים). אופיה של אמי מורכב יותר, ואני מגלה תווים ממנו באופיי... רגשנית היתה, נלהבת, חסרת ישע, נרדפת, וחייתה את חייה נישאת על כנפי התקווה מפסגה אל פסגה ומדרדרת שוב ושוב לתהום..."

הוא עצמו היה פחדן, שקרן, בוגדני חולני, ערמומי, שיכור – אבל בעל קסם אישי. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם אפשר היה לפגוש אותו מדי לילה במועדון "השור על הגג" במונפארנס, מוקף בכל המי-ומי של עולם התרבות באותם ימים. מאוחר יותר אפשר היה לפגוש אותו גם בבניין הגסטאפו.

שם האיש: מוריס זאקס. אנדרה זי'ד, ז'אק מאריטן, מאקס ז'אקוב, ז'אן קוקטו, גאסטון גאלימאר – כולם היו ידידיו הקרובים, ראו בו ליצן, טפיל וחסר עמוד-שידרה. סאקס, מלא הרס עצמי, עשה כמיטב יכולתו לאמת את הדמות הזאת. כך כתב את הילולת מכשפות שהוא גם כרוניקה של התקופה.

זאקס היה קרבן של דחף עצום לבגידה. הוא בגד בכל ובכולם. בחור יהודי שהפך לסוכן הגסטאפו לאחר שהיה במשך שנים רבות ילד הטיפוחים של הטרקלינים הפריסאיים. הוא נטש את יהדותו והפך לומר קאתולי. אך גם את גלימת הכומר נטש כדי ללכת אחרי נער אמריקאי יפה תואר. בימי המלחמה שימש כסוכן גרמני ותחביבו העיקר – הלשנות. אך לבסוף בגד גם בנאצים ומצא עצמו בכלא. מותו אפוף מסתורין והגירסאות עליו שונות.

את ספרו הילולת מכשפות כתב זאקס בשנת 1938 והעיד עליו כך: "ספר זה יוצא-דופן הוא כצוואה! ספר עלוב הוא, המגולל את סיפורו של גיבור בזוי. לו רק יכולתי לתאר אדם אחר: מופת חיובי, ולא שלילי!"

זאקס היה מבקר מצוין, הוא כתב בסגנון חד וקולח, כתב מתוך הלב. הפרקים שהוא מתאר בהם את ז'יד, קוקטו, ז'אקוב, פרוסט, הם פרקים תמציתיים ונוקבים. "זהו ספר נפלא," כתב מבקר הניו יורק טיימס, "ואני ממליץ עליו בכל לב למי שאוהב את התקופה הנוצצת ההיא."