“אומרים שיין משתבח עם הזמן. אני לא יודעת, כי אני לא אוהבת יין. אבל ספרים אני אוהבת מאוד, ועל הספר הזה אני יכולה להעיד שהוא השתבח מאוד, למרות השנים שעברו מאז שנכתב. קראתי אותו לראשונה בנעורי, ומטבע הדברים עניינו אותי אז נושאי הרומנטיקה שבו. חוץ מזה לא זכרתי ממנו דבר. יותר מכך, הופתעתי כשראיתי אותו על מדף עליון בספריה של אחותי. היא לא נוהגת לשמור רומנים, אז מה הספר הזה עושה אצלה. שאלתי, והתשובה היתה שאין לה מושג למה היא מחזיקה אותו, וכן אני יכולה לקחת אותו. לקחתי, וקראתי שוב, ומעבר לטיבו מדהים לראות עד כמה הוא פשוט ספר נבואי.
כריסטין גדלה מינקותה אצל שני סביה, אחרי שהוריה מתו. שני הסבים הגיעו לאלסקה באותו היום, על אותה ספינה, אבל לשניהם מטרות שונות. הסבא האחד, כמעט ללא השכלה, רוצה להיות עשיר, והוא אכן מצליח לצבור לעצמו הון די גדול, תוך קשירת יחסים עם אלי ההון של סיאטל. הסבא השני, ענק ממוצא נורדי ובעל השכלה רחבה, רוצה רק חיים של חופש ועצמאות. התקופה היא ערב הפיכתה של אלסקה למדינה מן המניין של ארצות הברית. ומטבע הדברים שני הזקנים הופכים לסוג של אוייבים. אוייבים אבל עם הרבה כבוד לתחילת דרכם, והידיעה ששניהם אחראים לנכדה אחת.
כריסטין מנסה כל הזמן לרצות את השניים, אבל גם היא 'מתנדנדת' בין בחור עשיר מסיאטל שמנסה לשדך לה הסבא העשיר, ובין טייס, אסקימוסי למחצה, שפשוט אוהב אותה. לעת עתה היא בוחרת פשוט באלסקה. כי מישהו צריך לדאוג לאלסקה ולהמשיך לשמור על מורשת המקום.
הספר הזה הוא כל כך משובח, כי למרות הדמויות שאינן אמיתיות, ההיסטוריה של המקום, וכל האירועים שקורים בו, אמינים להפליא. לקרוא אותו היה פשוט להרגיש את אלסקה באותה התקופה.
ואנקדוטה לסיום: אם חשקה נפשכם לנסוע לקוטב הצפוני כדי להנות מקרח לבן או שלג צלול - תשכחו מזה. אפר למכביר מתעופף שם במרומים וצונח על הקרח ומשחיר אותו. חלק האפר טבעי, מהרי הגעש הסמוכים, אבל רובו מעשה ידי אדם: נפט, פחם וכיוצא בזה.
מוסיפה, שיש עוד ספר שנקרא באותו שם, אבל נכתב ע"י סופר אחר. ואלה בהחלט ספרים שונים. אז רצוי לא להתבלבל.”