עד סוף המאה הקודמת נדמה היה שאין בתאטרון הישראלי ז´אנר כה רווח אך גם כה לא מוערך כמו הז´אנר התיעודי.
הוא היה ז´אנר החותר לאמירות ישירות ופשוטות, אך הפשטנות – כפי שהבינו, למרבה הצער, לא רבים – הייתה ממנו והלאה.
הוא היה ז´אנר המזוהה יותר מכל מכל סוגה אחרת עם התאטרון הישראלי, אך העיתונות הטביעה על מצחו אות קלון: הוא לא תאטרון.
הוא עיתון! הוא היה.
כי מתחילת המאה ה-21 התאטרון התיעודי כמו הלך והתפוגג מעצמו.
ספר זה מציע קריאה חדשה של הצגות תיעודיות בתאטרון העברי, לאו דווקא מתוך מגמה לשכנע את קובעי הטעם לשנות את עמדותיהם. שהרי, עתה כבר אין בכך עוד טעם.
המציאות עשתה את שלה. מצד שני, אולי עכשיו, ממרחק הזמן שנוצר בין גילויין האחרונים בשלהי המאה הקודמת לבין ימינו אלה, הגיעה העת לבחון מחדש את החותם שהטביע בבמה העברית, ולהתבונן באורח אינטגרטיבי בעלייתו, בהתפשטותו ובירידתו.