“עצוב לי לחשוב על ניו-יורק של ימינו ואומר שנה אחרי לכתו של לו ריד, מי שמעבר להיותו סולן של להקת "מחתרת הקטיפה" היה בעיניי אמן ענק בזכות עצמו, לא פחות מ"משורר רוק" (הגדרה שאגב, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם לא אני המצאתי). דווקא בכתבה שהתפרסמה לאחרונה עם אלמנתו, האמנית לורי אנדרסון היא אומרת שלמרות האובדן היה לה שנה מוצלחת. אני באמת שמח בשבילה אבל לצערי כל מה שהעיר הגדולה הזאת שהיתה פעם תוססת חיים סימלה עבורי כבר לא קיים היום. אני מרגיש במידה מסויימת שכאילו הזמן נעצר בה. אני אומר את הדברים האלה וכמו בחיזוק לדבריי בראש מתנגן לי השיר של אלון אולארציק: "ניו-יורק. ניו-יורק זה (כבר) לא בית".

אפשר שבשם "עבדי ניו-יורק" יש כבר משהו עצוב אבל אם להתייחס לעטיפה, יש בעיניי סתירה בין השם של הספר לתמונה שלו (של אחת שחוזרת עם חבילות מלאות בקניות). אז באלו עבדים מדובר? לא, חלילה לא על עבדים כמו שקיימים גם בימינו (בעיקר בעולם השלישי) אלא כמו שאני מפרש זאת, עבדים של המציאות אותה הם חיים. מהבחינה הזאת אם נחשוב על זה במובן מסויים מי מאיתנו הוא לא "עבד"? ונוסף לזאת מה עם רחמנא ליצלן חיים את החיים לא מתוך אהבה אלא הכרח ובכל זאת נאלצים להיות ביחסים רק מתוך אינטרסים (כמו לשלם ביחד שכר דירה יקר וכו'...) אתם רואים את התמונה שאני מנסה לצייר לכם?

אני מצטער אם הביקורת שלי על הספר הפעם מדכאת אתכם, אל תקחו אותו ככזה. אחרי הכל חוות דעת על ספרים שאנחנו קוראים נבנות על הרבה תוספת דמיון של הקורא. יכול להיות שקראתי את הסיפורים שבספר יותר מדי בתחושה שכל סיפור שמוצג בו אפשר לחיות אותו כמו בתמונה בתערוכה, ואומר בכל פעם לפני שהתחלתי לקרוא סיפור חדש נתתי לדברים לחיות בדמיון שלי. אני מוכרח לומר שמצאתי גם כמה תמונות משעשעות על גבול המצחיקות, כמו בסיפור "את והבוס" על אחת שמגרופית של ברוס ספרינגסטין דחפה את עצמה לא פחות ולא יותר לתפוס את מקומה של בת הזוג שלו. אני מכיר כמה שמפנטזות על זה בחיי היום יום שלהן.

אם הדמיון שלנו יכול לשמש לנו לנחמה אזי שאפשר למצוא נחמה מסויימת גם בקריאה בספר. כאילו ניתן לחיות הכל מחדש, כי הסיפורים מגיעים מהתקופה של אנדי וורהול. אני יודע שהספר עובד לסרט קולנוע, מוזר אבל עד כמה שזכור לי לא יצא לי לצפות בו. אני לא מכיר את הספר בגירסה המקורית שלו (ואומר במהדורה המקורית באנגלית) אבל לדעתי הייתי משנה את הספר קצת בזה שהייתי מוסיף לו הקדמה או אחרית דבר, אני אישית מוצא בזה תמיד ערך מוסף מאוד חשוב לספרים וכמובן גם מוסיף כמה תמונות. לדוגמא אם הזכרתי קודם את ספרינגסטין, אז אלו מכם שיחפשו בעקבותיו בגלריות התמונות שאנדי וורהול צילם אז ישנה גם תמונה עם "הבוס" מתחילת דרכו.

שחררו את התמונה (שבעטיפת הספר) מה-Freeze ותתחילו לקרוא ולחיות את הספר, אני מקווה שהוא יצליח ולוא במעט לשעשע אתכם יותר ממני, למרות שאני מוכרח להזהיר אתכם מראש שב"סיור" בעיר תגיעו גם למקומות טחובים ולא הכי נעימים.”