“"שדה הקרב דומה למסיבה: אתה יודע עם מי אתה נכנס ולאן אתה נכנס אך אינך יודע איך תצא, עם מי ומה…" (עמ׳ 174).

הספר "מקיביה עד המיתלה" (הוצאת ביתן, 1967) שכתב רס"ן (מיל׳) משה ינוקא ,מוותיקי הצנחנים בפעולות התגמול, הוא ספר מרתק שכמאמר הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב בהקדמה שכתב הוא "סיפורו של לוחם, מנקודת מבטו, על לחימה ועל יחסים בין מפקד לפקודו" (עמ׳ 5). ועוד ציין לסקוב כי "ייתכן שאירועי 1953–1956 לא יחזרו, אולם המחוננים בתכונות הלוחם של מבצעים אלה חייבים להיות נכונים לקריאה, קריאה לקרב על בטחונה של המדינה, על־ידי שימוש בכוח. לאלה שלא ידעו, הספר נותן רבות; לאלה שידעו ולקחו חלק, את הסיפוק שלא לשוא לחמו" (עמ׳ 5).

עם פרוץ מלחמת העצמאות, כתב ינוקא, "גויסנו לפלמ"ח והתכוננו להצטרף אל שאר ההכשרות. נקבע כי נסופח, כשנצליח לצאת מירושלים בשיירה הראשונה, אל "חטיבת־הנגב" של הפלמ"ח. הייתי בן 16 – וכבר פלמ״חניק. נער במדים" (עמ׳ 12). בקרב הראשון בו השתתף במלחמת העצמאיות, מול כפר הקסטל הופקד בידו המקלע. "לחצתי על ההדק. המחסנית התרוקנה ומטרים ספורים ממני שכבו שלושה ערבים מבלי לנוע. "יופי!", קרא נחשון לעברי. "דפקנו אותם! החלף מחסנית והתקדם!". החלפתי מחסנית תוך כדי ריצה פלטתי, מהתרגשות, את מחציתה, מבוהל מעצם המצב החדש שאליו נקלעתי – לראשונה הרגתי אדם" (עמ׳ 13). 

בהמשך, סיפר, "הועליתי לדרגת מפקד־כתה והוצבתי לפלוגתו של מי שכונה – אז וגם כיום – ברן. עד אז כמעט ולא היה לנו מגע עם מפקד הפלוגה ואילו בפלוגה החדשה הפך המגע ליומיומי כמעט. המ"פ כינס אותנו מדי יום ביומו, תדרך אותנו, חזה בתרגולינו ואף השתתף במסיבות ההווי. סגנו היה המשורר חיים גורי ושניהם הצליחו לבנות פלוגה למופת" (עמ׳ 17). הפלוגה לקחה חלקה בלחימה במבצע "חורב", במהלכו, בהשתתפה בקרב מוצלח שבו, כתב ינוקא, "כבשה פלוגתנו – בניצוחו של ברן המ"פ וג׳יפים מגדוד הפשיטה של "חטיבת־הנגב" – מוצב פלוגתי מצרי שחסם את תנועת החטיבה" (עמ׳ 18).

לאחר המלחמה השתחרר ינוקא, אולם שב לשירות קבע וסיים קורס קצינים בהצטיינות. בשנת 1953 ביקש להתנדב ליחידת הקומנדו 101. "זוכר אני כי חיילי 101, בהם נתקלתי לראשונה, נראו לי כולם כאנשי יחידת הפושטים של וינגייט" (עמ׳ 26). ועוד סיפר כי "בקצה המחנה עמדה קבוצת חיילים וזרקה רימונים; בצידו השני ירו חיילים בנשר אוטומטי, בעיקר תת־מקלע טומיגאן. במקום פקודות נשמעו פניות כגון: "חבר׳ה שימו לב", "דחילק, תזיז את ה׳קונטאינר׳ שלך" וכו׳" (עמ׳ 26). היה זה שונה מאוד, לדבריו, מהאופן שבו עשו דברים בצה"ל הגדול.

"נכנס לחדר רב־סרן שמנמן, שחגורת מכנסיו הבליטה את כרסו המזדקרת. הוא היה כסוף־שיער, בעל פנים עגלגלים, נעול סנדלים, על מתניו חגר אקדח" (עמ׳ 28). כך פגש באריק שרון, מפקד היחידה. שרון טפח על כרסו והכריז: "אני ׳מת׳ מרעב, מה עם הדורבן שצדנו אתמול" (עמ׳ 28). סגנו באום השיב כי "הדורבן על האש, מטוגן עם בצלים בגודל של ביצי פר" (עמ׳ 28).
לבקשתו, כתב, "הועברתי ליחידת הצנחנים. הגעתי ליחידה החדשה בתקופה בלתי רגילה. בדיוק באותם ימים מוזגה יחידה 101 עם הצנחנים ואריק שרון התמנה למפקד הכוח המוצנח החדש" (עמ׳ 32). שרון היה "בעל כושר פיקוד וניתוח מרשימים וטקטיקן מעולה. מרדן מטבעו, הנוטה לקחת על עצמו סיכונים" (עמ׳ 43). ינוקא העריץ את שרון אשר "שיקוליו, תעוזתו וכושרו הרבגוני הביאו להצלחתו בשדה הקרב; לזכותו יש לזקוף החדרת שיטות לחימה חדשות – תחילה בצנחנים ואח"כ ביחידות אחרות" (עמ׳ 44). 

במבצע "חץ שחור" בעזה פיקד ינוקא על כוח חסימה. כשהגדוד קרב ליעדים נתקל כוח החוד מפלוגה א׳ בפיקוד סופפו המ"פ והוא נהרג. "כאן המגיב דוידי בכל גדולתו. הוא אירגן את מפקדי כוחות המשנה טיבי, עוזי והלל במקביל, וכשהוא מסתער בראש סיימו את כיבוש המחנה כשחיילי הפלוגה נלחמים כאריות" (עמ׳ 76). במקביל סיימה פלוגה ד׳ עליה פיקד מוטה גור את טיהור תחנת הרכבת. הכוח בפיקוד מוטה "הסתער בשלושה ראשים, כשבראש כל אחד מהם עומד מ"מ. לוי הסתער על האוהל פעם, משהל׳ה על האיזור בין האוהלים והמבנים, והמחלקה של ליץ (שאליה הצטרף מוטה עצמו) הסתערה על המבנים" (עמ׳ 78). ינוקא סיפר כי "לוי פגע במספר מצרים שנמצאו במיטותיהם והעלה את האוהלים באש" (עמ׳ 78). לוי הוא לוי חופש לימים מח"ט הצנחנים, משהל׳ה הוא משה סטמפל שנהרג כמג"ד בארץ המרדפים. הפשיטה היתה הצלחה גדולה, אף שנפגעו בה חיילים רבים מהגדוד. עזה תוסיף להעסיק את צה"ל עד ימינו אלה.

לאחר מכן, סיפר, "מוניתי כקצין מבצעים גדודי. לא ידעתי כיצד "לועסים את התפריט" ולעזרי באו הסמג"ד וביחוד מוטה, אשר הדריכו כי בנושא זה. עד סיום שירותי בתפקיד קצין מבצעים הגעתי ל"הישגים" של ממש. שבוע לאחר כל מבצע עלה בידי להעלות בכתב את הפקודה למבצע…שלא להזכיר פעמים בהן נכתבו הפקודות חודש לאחר המבצע, כיון שטרם למדתי אז את הטכניקה של כתיבת פקודות" (עמ׳ 88). צה"ל של פעם... 

בפשיטה על משטרת חאן יונס (שהיה בין מתכנניה), כתב, "עם הפריצה למשטרה נפצע מוטה, ועד אשר דוידי חש לקבל את הפיקוד המשיך בניהול הקרב ואף זכה לציון־לשבח על מבצעו זה" (עמ׳ 96).  בפעולת כינרת סיפר, "מלאכת מאיר הר־ציון והסיירת בוצעה בצורה האופינית לכח זה. עם פליטת הכדור דהר הכח לתוך המוצב. הגדרות נפרצו עוד קודם לכן, לאחר שהכח זחל לאורך מאה מטר – תוך חמישים דקות" (עמ׳ 124). לדבריו, "הפתעת האויב היתה שלמה. הבונקר המרכזי, בו התרכזו מרבית כוחות האוייב, נפרץ ע"י מאיר בעזרת מטען חומר־נפץ ויושביו ההמומים שיערו כי הותקפו ע"י "עזראין" (השד). גם להם לא נותר אלא להיכנע" (עמ׳ 126).

יחסיו עם אריאל שרון ידעו עליות ומורדות. לבסוף עזב את הגדוד, והוצב במחוז ירושלים. אולם ערב מלחמת סיני חזר לחטיבת הצנחנים כסמ"פ של הפלוגה המסייעת בגדוד נח"ל מוצנח 88 בפיקוד מוטה גור. בקרב המיתלה "מיכה המ"פ נפצע, ואיתו עוד חמישה מאנשי הפלוגה. חיילים נוספים מפלוגתנו – נהרגו. בעוד אנו ממשיכים בטיהור הכוכים, נעה פלוגה מהגדוד המוצנח, בפיקודו של עובד לדיז׳ינסקי לעברנו ובסיירת עם מפקדה קפוסטה התקדמה מהעבר השני, כשאליהן מצטרף כוח נוסף בפיקודו של לוי" (עמ׳ 167). ינוקא לקח פיקוד הפלוגה ולאחר הקרב הוטל עליה, כחלק מגדוד הנח"ל המוצנח, לצנוח בא־טור. "תקבלו רקע אדום בקרוב" (עמ׳ 172), הבטיח לחייליו. "מהפלוגה שיצאה ל"מבצע סיני"״ – 40% נהרגו או נפצעו. והנה, אנו יוצאים שוב לקרב" (עמ׳ 173).

בטיסה לא־טור, סיפר, "מדריך הצניחה (המשלח) סיפר לי בדיחה, אשר לא הבנתי אותה ואיני זוכרה עד היום. חיכיתי לישועה, וזו לגבי התבטאה במלה אחת בלבד: "קפוץ!" השפתיים היו יבשות. הייתי נרגש ומתוח. והנה הפקודה: "קפוץ!" אבן נגולה מעל לבי. "לנו מרחבים וארץ זו", היתה הרגשתי באויר" (עמ׳ 173). "כירושלמי ותיק, חששתי מאוד מהפגישה עם הים אך כל הפחדים והמתח, כל המחשבות אודות מה יהיה ואיך יהיה – כאילו פרצו עם הצניחה. בעודי דוהר לעבר הקרקע ואומד את המרחק, כיווצתי רגלי וצנחתי על שדה התעופה במקום. השתחררתי מהמצנח, משכתי צפונה כמאתיים מטר וחיכיתי לחיילי" (עמ׳ 173).

"הדגל האדום הונף וכל הפלוגה התכנסה סביבי. "כולם היו בני", כך אפשר לסכם את החוויה, כאשר כל הכח התכנס סביבי, מאורגן ומצפה לפקודה "אחרי הסתער!" אך לא היתה כלל הסתערות. המג"ד מוטה הגיע ופקד: "תפוס את העיירה", פנינו לא־טור" (עמ׳ 173). לדבריו, "הסתבר כי פלוגתו של יאיר כבר השתלטה על מחציתה. סייענו לה כמה שיכולנו וקיבלנו הוראה לחזור לשדה התעופה ולהתארגן להגנה. הפלוגה התארגנה ואני ניגשתי אל מוטה, לחצנו ידים ואני קיבלתי אינפורמציה מלאה על כל הנעשה. בעוד אנו לוגמים קפה, סומן שדה־התעופה ומטוסים החלו לנחות בו" (עמ׳ 174).

ינוקא כתב ספר מצוין, ולא חסך שבטו מחבריו לנשק ומפקדיו. יתרה מכך, כמעט שאין פערים בין תיאורו את האירועים, כמי שנכח בהם, מהאופן שבו תיארו אותם בזיכרונותיהם מוטה, רפול, הר־ציון ושרון. מומלץ בחום!!!”

“הסיבה שאני כותב ביקורת לספר זה היא כי הוא לא מוכר, וקצת חבל. הוא הודפס אני חושב קצת לפני שנות השישים והוא מספר דרך נקודת מבטו של קצין צעיר בימיה הראשונים של המדינה והדרך שבה הוא מספר על הקרבות ופעולות התגמול. יפה לקרוא על מחשבות והאנשים (כולל אריאל שרון) שעליהם הוא מספר בנקודת זמן מאד מוקדמת.
קשה להגיד עליו שהוא תמיד הכי מעניין, אבל למי שאוהב גם הסטוריה וגם נוסטלגיה זה ספר מתאים בהחלט.”