זהו ספרו החמישי של דויד אלבחרי הרואה אור בעברית. הספר, שיצא בבלגרד ב-1988, הוא סיפור פרידת הבן מאביו, במקרה זה אבי המספר, שמיתתו התחילה בעת ביקורו בישראל וחייו הסתיימו כעבור חודשים אחדים, בבלגרד, אליה חזר על ערש דווי.
במלחמת שנות התשעים היגר דויד אלבחרי מארצו לקנדה ומאז הוא מתגורר שם. ברומן פיתיון (גוונים, 1999) הוא נפרד מאמו ומארצו – פרידה אישית, היסטורית, השזורה מן התובנות שלו ביחס לגורלם של הוריו, של ארצו ושלו כסופר בארץ זרה. לעומת זאת ברומן שלפנינו, צינק, הפרידה מאביו היא פואטית, פילוסופית ואונטולוגית, ואינה כורעת תחת מעמסת ההיסטוריה הטראגית של ארצו. בשני הספרים, כבשאר יצירותיו, מעלה אלבחרי פיסת מציאות השזורה קטעי פרוזה ומטא-פרוזה, דהיינו תובנת המספר ביחס למצבו, מקומו ומהלך כתיבתו של הסיפור והשאלות שנכרכות בה, כל זאת כחלק בלתי נפרד מהסיפור עצמו ואף כאחד מ”גיבוריו”.
לצד העניין הפואטי, הפילוסופי וההיסטורי שבהמשגת האופן שבו המוות מפריד ומחבר כאחת בין אב לבנו, זהו גם סיפורו של יחס המחבר לישראל – הן כארץ גשמית הן כמציאות מטאפיזית הרת משמעות, במיוחד מהיבט הפן היהודי.
