הייתי מאושרת כשאתה נולדת, גם כשאחותך נולדה הייתי מאושרת, כשהכרתי את בעלי הראשון, כשעוד לא ידעתי שיהיה בעלי, הייתי מאושרת, גם כשהייתי מחכה לשובו מהעבודה הייתי מאושרת. ואז כשהכל התחיל להיסגר האושר חדל, אי אפשר היה להיות מאושר בראותך כשהאור נבלע ונגוז בחושך"
(מתוך הספר)
יצירת מופת נוגעת ללב על חיים, הישרדות, עקירה, וגירוש, ועל דמות אם מופלאה העומדת במרכזה. בארץ הגירתו החדשה, קנדה, מאזין המחבר-המספר לארבעה סלילי הקלטה ישנים שבהם מדברת אמו, בוסנית סרבית מלידה ויהודייה מתוך בחירה, על חייה, שני בעליה, משפחתה וילדיה, בין שתי מלחמות עולם ומלחמת אזרחים אחת ביוגוסלביה הקרועה והשסועה. יצירה אוטוביוגרפית בחלקה, על מה שהיה, ועל מה שהווה, ועל ניסיון המחבר לספר אותה בעולם בו אבדה לו מולדתו ושפתו. יצירה המנסה להשיב על השאלה ממה עשוי אדם, ותשובתה, הניתנת באמצעות אמירותיה הציוריות של האם ובאמצעות הערותיו האירוניות של הסופר הקנדי דונלד, אומרת כי אדם עשוי מן האירועים, מהצטיירותם בתודעה, ומהישנותם בחיים ובזיכרון.
דויד אלבחרי נולד בקוסובו ב-1948 כבן להורים יהודים שכל אחד מהם איבד במלחמה את בן זוגו ואת שני ילדיו. הוא נחשב לאחד הסופרים החשובים ביוגוסלביה. ספרו "תיאורר של מוות" (1982) זכה בפרס אנדריץ' היוקרתי וספרו "פיתיון" זכה בפרס נין ונבחר על-ידי בלקניקה, התאחדות הספרים בבלקן, לספר השנה לשנת 1997. שנתיים לאחר מות אמו גלה אלבחרי לקנדה, שם הוא חי כיום.