“--- סקירה קצרה וחלקית מאוד של ההסטוריה המודרנית של סין ---
במאה ה-17 החלו בני מאנצ'ו לכרסם בשטחה של סין, השתלטו על מנצ'וריה, מונגוליה הפנימית וקוריאה. בשנת 1644 מורד סיני בשם לי דזה־צ'נג צר על בייג'ינג. צ'ונג ג'ן, השליט האחרון של שושלת מינג שמצא את עצמו מכותר בעיר האסורה, החליט להתאבד בטרם יפול בשבי. לי דזה־צ'נג הכריז על עצמו קיסר, אך קיסרותו לא האריכה ימים. בני המאנצ'ו ניצלו את חולשתה של סין, כבשו את בייג'ינג והניסו את "הקיסר" החדש. היו עדיין כמה מעוזי התנגדות שניסו לשמר את שלטון שושלת מינג, אך בני המאנצ'ו הצליחו להתגבר עליהם והקימו את שושלת צ'ינג ששלטה בסין עד המאה ה-20.
שלטון שושלת צ'ינג נחלש במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 מסיבות שונות: התפוצצות אוכלוסין, בעיות כלכליות, חדירתן של מדינות המערב ויפן ומרידות, עד אשר הוחלף על ידי הרפובליקה. בין המאורעות העיקריים שהיו בתקופה הזאת:
תקופת צ'ינג
-----------------
- מלחמת האופיום הראשונה (1839-1842) - הבריטים לחמו נגד סין שסירבה לאפשר להם למכור אופיום בשטחה. בשל חולשתה של סין היא נאלצה להכנע, לאפשר לבריטים מסחר חופשי, מגורים בערים מוסכמות, בעלות על חמישה נמלים, הסכמים אקסטריטוריאליים של שיפוט בריטי בסין על ידי קונסוליות בריטיות ופיצוי של 21 מיליון דולר ספרדי. בהמשך היו חוזים דומים לארה"ב ולצרפת.
- מרד טאי־פינג (1850-1864) - כת נוצרית משיחית בראשות הונג שיו־צ'ואן אשר לחמה נגד שושלת צ'ינג , כשכוונתה היתה להקים אוטופיה בשם "מלכות השמים של השלום הנצחי", תוך יצירת חברה עם מוסר קפדני - נגד אופיום, אלכוהול, טבק, יחסי מין לא ראויים, הימורים, זנות וקשירת רגלים. אפשר לראות את מלחמת האופיום הראשונה כאחד הגורמים למרד. כדי להגיע להקמת האוטופיה, היה צריך לסלק את "השדים" - בני המאנצ'ו. המרד הסתיים בכ-20 מיליון הרוגים.
- מלחמת האופיום השניה (1856-1860) - החלה בתקרית של הספינה Arrow , שהסינים האשימו אותה בפיראטיות ובסחר באופיום, והתפתחה למלחמה של בריטניה, צרפת, רוסיה וארה"ב נגד סין. המלחמה הסתיימה בכניעה נוספת של סין, פתיחת יותר נמלים, מתן זכויות נוספות לבריטים ולצרפתים ותשלום פיצוי נוסף. הבריטים דרשו וקיבלו את הונג קונג וחצי האי קאולון.
- מלחמת סין-יפן הראשונה (1894-5) - המלחמה הסתיימה בויתור של סין על טיוואן ובהכרתה של סין בעצמאות קוריאה (שהיתה מדינת חסות סינית עד אז).
- מרד הבוקסרים (1899-1901) - התקוממות עממית נגד המעורבות של המעצמות הזרות בסין ונגד שושלת צ'ינג, בעקבות התגברות דרישותיהן של המעצמות לשטחים נוספים בסין. בהמשך התמקדו רק בזרים ותקפו איזורי ריכוז של זרים בסין. המרד דוכא בידי צבא של חיילים מיפן, בריטניה, ארה"ב, אוסטרו-הונגריה, צרפת, איטליה, רוסיה וסינים שהתנגדו לבוקסרים.
תקופת הרפובליקה
-----------------------
- מהפיכת שינחאי והקמת הרפובליקה הסינית (10.10.1911-12.02.1912) - מהפיכת הרפובליקנים בהנהגת סון יאט־סן הדיחה את שושלת צ'ינג והקימה את הרפובליקה הסינית. בהמשך סון יאט־סן הוגלה ליפן על ידי יואן שי־קאי שהפך לשליט עד לפטירתו ב1916. בהיותו ביפן המשיך סון יאט־סן לארגן את מפלגת הלאומנים (מפלגת הגוּאוֹמִינְדַאנְג) , וחזר שוב לסין ב-1918. לאחר מותו של סון יאט־סן ב-1925, צ'יאנג קאי־שק החליפו כמנהיג הגואומינדאנג.
- הפגנת הארבעה במאי 1919 - הפגנה של סטודנטים בבייג'ינג כמחאה על ההחלטה בועידת ורסאי להעביר את חבל שאנדונג הסיני, שהיה בשליטת גרמניה, לידיה של יפן, וכניעתה של סין לתכתיבי המערב, למרות שסין עמדה לצד בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. מכאן התפתחה תנועה של מודרניזציה שיצאה נגד המסורת הקונפוציאנית ודגלה באימוץ רעיונות מערביים מודרניים של מדע, דמוקרטיה, שיוויון וקומוניזם.
- המסע הצפוני (The Northern Expedition 1926-1928) - מסע בראשותו של צ'יאנג קאי־שק, מנהיג הגואומינדאנג, בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים, אשר יצא מגואנג-ג'ו בדרום לעמק היאנגצה בצפון, במטרה לאחד את סין ולצרף את אילי־המלחמה (Warlords) הרבים בסין תחת שלטון אחד או להכניעם. בתחילה היה שיתוף פעולה בין האגפים הימני והשמאלי בגואומינדאנג ובינם לבין הקומוניסטים, אך בעקבות טבח שערך צ'יאנג קאי־שק בקומוניסטים בשנגחאי חל פיצול כוחות בין האגפים היריבים בגואומינדאנג, והקומוניסטים נמלטו והקימו מאחזים משלהם. הפיצול בגואומינדאנג והמלחמה נגד הקומוניסטים הביאה לחולשתה של סין במלחמת סין-יפן השניה.
- מלחמת סין-יפן השניה (1937-1945) - את תחילת המלחמה מזהים עם תקרית גשר מרקו־פולו ב1937, אך היו תקריות קודמות כבר ב-1931 כאשר יפן השתלטה על מנצ'וריה, וב-1932 כאשר כבשה את שנגחאי. ארוע מרכזי במלחמה היה טבח נאנג'ינג, המכונה גם "אונס נאנג'ינג" (דצמבר 1937 - ינואר 1938), שבו היפנים הרגו כ300,000 איש ואנסו כ-20,000 נשים.
הספר עצמו
-------------
אתם בטח תמהים למה הלאיתי אתכם בתקציר לא מספק כזה של ההסטוריה הסינית. התשובה היא שלאירועים שתוארו לעיל יש הדים בסיפורים שמופיעים בקובץ הזה. הסיפורים, שנכתבו על ידי שבעה סופרים בין השנים 1919-1939, מתייחסים לתקופה שבין מהפיכת הרפובליקנים ב-1911 ועד למלחמת יפן השניה.
לפעמים ההקשרים מופיעים כרמזים דקים מאוד, כגון בגדי החיילים עם טלאי עגול לבן המורה על כך שאלה חיילים של קיסרות צ'ינג, ומכאן מבינים שהמהפכן שמדובר בו הוא מהפכן רפובליקני של מהפיכת 1911, או אמירה על בנו של צ'ן שמעשן אופיום אמורה ליצור אצל הקורא הקשר למלחמות האופיום והנזק שבריטניה גרמה לסין. במקרים אחרים מוזכרת הצמה שגברים נאלצו לגדל תחת השלטון של שושלת צ'ינג - לעיתים היא מוזכרת באופן מבדח כשמושכים בצמתו של האדם, אך קיצוצה או הסתרתה יכולים להביע התרסה נגד שלטון צ'ינג או פחד מפני המהפכנים הרפובליקנים. בסיפורים מופיעות תחושות מנוגדות כלפי הזרים - יש כאלה הפוחדים מהשפעתם על הכלכלה ומתנגדים לזרים באופן פעיל או מסרבים לאמץ את דרכיהם, בעוד אחרים מנצלים את הידע הזר לתועלתם ומחקים את דרכי הזרים.
באחרית הדבר מתארת פרופ' איירין אייבר את המאפיינים של התנועה הספרותית שחלה סביב אירועי הארבעה במאי 1919, ואשר כללה כתיבה בשפה הסינית המדוברת, במקום בשפה הספרותית הגבוהה, השפעה של טכניקות מערביות על כתיבתם ושילוב של רעיונות תנועת הארבעה במאי כגון: אימוץ מדע, דמוקרטיה, שיוויון, התנגדות להמשך התפישה המיושנת והקיפאון המחשבתי של הקונפוציאניזם, יציאה נגד הרפואה הסינית המסורתית, חיזוק רוחו של העם הסיני ועוד.
בין הסיפורים נמצא ביקורת על חוסר התוחלת של הרפואה הסינית המסורתית, שאין בה שום היבט מדעי, אלא בזבוז כספם של האנשים קשי־היום, הנאלצים למשכן את רכושם בבית העבוט על מנת שיוכלו לממן תרופות חסרות השפעה.
ביקורת נוספת מובעת על מערכת הלימודים הקונפוציאנים המסורתית, כאשר מי שרצה תפקיד ממשלתי היה צריך לעבור בחינות לא רלוונטיות על ספרים מיושנים, ללמוד בעל פה את כתביו של קונפוציוס וכו'. באחד הסיפורים מופיע אדם שנכשל בבחינות ונידון לחיי עוני. בסיפור אחר יש יחס של אכזבה מצד המשפחה כלפי הבן הרוצה ללמוד לימודים מדעיים מערביים.
באחד הסיפורים הבן נשלח על ידי אמו לבצע פעולות חסרות תוחלת, אך הוא נאלץ לעשותם בהתאם למסורת הקונפוציאנית של כיבוד ההורים.
ב"סיפורו האמיתי של אה־Q" מוצג טיפוס מגוחך שמתגרה בסביבה וכשהוא חוטף מכות הוא מסובב את הדברים במחשבתו, כך שהוא מצליח להציג לעצמו את כישלונו כניצחון. באחד המקרים, הביטוי "איש המעלה", שמופיע אצל קונפוציוס כדמות האדם האידאלי והאנין, מופיע בסיפור דווקא בצורה מגוחכת. המקרה מתאר את אה-Q, שהוא בעצמו די עלוב, החש עליונות על אדם במצב נחות עוד יותר:
"[אה־Q] ירק מלוא פיו ואמר: 'חרק שעיר שכמוך'.
'כלב מצורע, למי אתה קורא שמות ?' אמר וואנג המזוקן והרים אליו עין מזלזלת...
אה־Q חשב שהוא עומד לברוח, התקרב אליו והניף את אגרופו, אבל לפני שפגע האגרוף בגופו תפס וואנג את אה־Q ומשכו עד שכמעט מעד. הוא אחז בצמתו ורצה למשוך את אה־Q אל הקיר כדי להטיח בו את ראשו, כמקובל.
'איש־המעלה מניע את לשונו ולא את ידיו', אמר אה־Q כשראשו נטוי על צידו. דומה שוואנג המזוקן לא היה איש־מעלה; הוא סחב אותו בלי שים לב לדבריו והטיח את ראשו בקיר חמש פעמים, ואחר־כך דחף אותו והעיפו למרחק שש רגליים, ורק אז הסתלק שבע־רצון."
הדוגמא הזאת הינה אירונית, אבל יש בה גם ביקורת על החברה כמורכבת ממדכאים ומדוכאים, ולעיתים המדוכאים בסיטואציה מסויימת יכולים להיות מדכאים בסיטואציה אחרת, כמו אה־Q בדוגמא הזאת שניסה לפגוע באדם חלש ממנו.
בסיפור הזה אפשר לראות אולי גם דימוי לסין ויחסיה לזרים. הסינים ראו את עצמם כמרכז העולם מבחינת חשיבות וכמו איזשהו "אור לגויים", אך החשיבות העצמית שלהם לא עמדה במבחן מול הזרים שהגיעו לסין.
מקרה אחר של ביקורת על החברה אפשר לראות בשמחה לאידם של מהפכנים שמוצאים להורג, ויש תחושה של צמאון לדם בקרב האנשים.
בסיפורים המובאים בקובץ מועלים נושאים שונים, כגון: חיי העוני הקשים של האיכרים, האמונות הטפלות, שחיתות ושוחד, הרתיעה מקידמה, החשיבות הרבה שמייחסים להולדת בן על פני הולדת בת והיחס לנשים וילדים כאל רכוש של הגברים; כך יכול הבעל להחכיר או למכור את אשתו ולעשות בילדיו כרצונו. באחד הסיפורים מתוארת הרגשתה של אשה שילדה כמה בנות ולא בטוחה מה יהיה מין הילוד הצפוי: "ככל שחשבה על יום הלידה הקרב ובא, כך גבר פחדה מָשָל פושע הממתין להוצאה להורג."
דוגמה נוספת למקרה של מדוכא ההופך למדכא ניתן לראות כאשר בני זוג מביאים אשה נוספת למשפחה כדי שתלד בן שימשיך את השושלת; ברגע שהמשימה מושלמת בהצלחה, האשה לוחצת על בעלה לסלק את היולדת. אין אחווה בין בני האדם אלא ניצול תועלתני וקנאה. החברה הסינית כפי שמשתקפת בסיפורים האלה רחוקה מלהיות נעימה.
הסיפורים נכתבו בטכניקות שונות. לעיתים הם מסופרים בגוף ראשון ולעיתים בגוף שלישי. יש כותבים המספרים בצורה אובייקטיבית ואילו אחרים בצורה סובייקטיבית רגשנית יותר, באירוניה או תוך יצירת סיפור מסוייט, עם תיאורי נוף מורכבים המשקפים את נפש האדם או באמירות מדוייקות.
על רוב הסיפורים שורה אוירה מדכאת שאינה משאירה הרבה תקווה לשינוי. סיפורים עליזים תאלצו לחפש כנראה בספר אחר.
כמה דוגמאות:
- "בהיותי צעיר לימים הרביתי אף אני לשגות בחלומות. עם חלוף העיתים נשתכחו מליבי מרבית חלומותיי אלה; לא נצטערתי על־כך כלל ועיקר. זיכרונות, אף שיש בהם כדי להרנין לב, טבעם שהם נוטעים, מדי פעם, תחושה של בדידות, ומה טעם שייכרכו נימי־הנפש אחרי ימי בדידות אשר חלפו זה כבר?"
- אדם מובטל החי בשנגחאי ומתאר את הדיירת הנוספת בכוך העלוב שהצליח למצוא:
"על־פי פגישה זו בלבד קבעתי לעצמי, משום־מה, שהיא יצור חסר־מגן. גשר־אפה הגבוה, פניה הסגלגלות־חיוורות, גופה הדק, הנמוך - כולם כמו העידו על היותה נפש זנוחה ועלובה. אלא שאני באותה התקופה הייתי מוטרד מדי בבעיות קיום משלי ולא נתפניתי לרחם על פועלת זו, שמכל מקום - טרם פוטרה."
- "נשמעה צפירה מבית־החרושת הסמוך, ככל־הנראה מבשרת חצות. קמתי, לבשתי את החלוק המרופט שפשטתי במשך היום, כיביתי את הנר ויצאתי לטיולי.
יושבי השכונה כבר נדמו בשנתם. ממולי, בגושי השיכונים אשר ביְה־שִין־לִי, הפונים אל רחוב דֶנט, עדיין דלקו אורות החשמל הצבעוניים במספר חלונות. מישהו פרט על בללייקה. קרעי הצלילים השבירים והנוגים נדפו אל אוזני, נישאים עם רוח הלילה הדומם. מן־הסתם, נערה מן הפליטים הרוסיים המזמרת לפרנסתה. מעל לראשי כוסו השמים עננים אפורים מחפים בכבדות, כגוויות מרקיבות. פה ושם, מבעד קרעיהם, נשקפו כוכבים בודדים כנקודות־חן, אך פיסות השמים האפלות האופפות אותם, נראו כאוצרות בחובן תוגת־עולמים."
- "רוחות הצפון גוללו את פתיתי השלג הדוממים וסחפו אותם על־פני מרחבי השדות ועל פסגותיהם הקרובות והרחוקות של ההרים, בלא כל חמלה על בני־האדם. קור חודר עצמות ועלטה בולעת אדם שלטו ביקום הלילי. השדות אשר נרמסו ונחמסו, נעקרו מגדרותיהם ומצמחייתם הסבוכה ובני־האדם שכבו על־פניהם, נפתלים ככלבים. כלבים קיפלו וכיווצו זנבותיהם, שרועים מעוותי צורה בין ערימות הלבנים הסתורות. למראה צל חולף, רק עצמו עיניהם בלא כוח."
הספר מיועד למעוניינים להיחשף לסיפורים סיניים מודרניים קצרים ואשר אינם נרתעים מסיפורים מדכאים.”
