רציתי לכתוב על עצמי בגוף שלישי,
אבל הגוף האחר סירב
1
"סליחה, אפשר לשבת?" שאלתי אותה. היא הרימה מהמושב הסמוך מעיל ג'ינס משופשף ומזוודה דהויה, הניחה אותם באדישות על ברכיה, והפנתה אלי מבט חודר ומאשים. הסתכלתי סביב וחיפשתי מקום אחר, אבל האוטובוס כבר התמלא, וכמעט כל הנוסעים תפסו את מקומם. בספסל ממול ישבה גברת עם כובע קש צבעוני שעקבה אחרי בעיניים חשדניות, וכשהבינה שאני עוד מחפש מקום, מיהרה להתרווח בהפגנתיות על כל המושב, כך שלא נשארה לי ברֵרה. השתחלתי בזהירות בין מעקה המושב לבין המזוודה הדהויה, והתיישבתי לצדה באי-נוחות, ולמרות שחייכתי חיוך מתנצל, היא התעלמה, ואני כבר התחרטתי שלא נשארתי לעמוד. אלמלא התינוקת האתיופית שישבה על אמא שלה מושב אחד קדימה ועיקמה אלי את פרצופה כדי לרומם את רוחי, הייתי מרגיש כמו פושע על דוכן הנאשמים.
כיוון שאני נוסע קבוע באוטובוסים, במהלך השנים פיתחתי לעצמי מין טכניקת נסיעות משלי: לרוב אני מתיישב במושב שמאחורי הנהג כדי לשמוע מוזיקה, ואם המקום שאני אוהב כבר תפוס, אני מתחיל לסרוק את הנוסעים במהירות ומחפש לי מישהו שנראה משועמם, ומתחיל לפטפט איתו. הפעם משפחה חרדית שלמה הצטופפה במקום שלי, מאחורי הנהג, ולכן נשארה רק האפשרות השנייה. אבל חשתי שהבחורה במושב שלצדי היא לא בדיוק הפרטנר האידאלי למשא ומתן של מילים. היא אמנם נראתה באמצע שנות העשרים לחייה, ממש כמוני, אבל העיניים שלה סיפרו משהו אחר. חשבתי שיש בהן תמימות ילדותית מהולה במין כאב חנוק. כשעליתי לאוטובוס הנהג אמר לי שנצא בשמונה בדיוק, כך שעכשיו נותרו כמעט חמש דקות לתחילת הנסיעה. אבל בתוך אוטובוס צפוף ומחניק בשעות האלה של הבוקר, בלי להחליף עם מישהו מילה או שתיים, חמש דקות יכולות להיות ארוכות מאוד. הבטתי בשיעמום בשעון. המחוגים לא זזו, כאילו עוד לא התעוררו. גם היא לא זזה. הצצתי בה רק לרגע אחד מתוך סקרנות חצופה, ולא יכולתי להסיר ממנה את עיני. ידיה אחזו בחוזקה במזוודה, ורגליה היו מהודקות זו לזו. שריר לא זע בפניה. היא הביטה קדימה וכאילו לא ראתה דבר. לכודה במקומה היא ישבה לידי, ומחשבותיה, בלי ספק, נדדו הרחק. כל כך קרובה, הרהרתי, ועם זאת כל כך רחוקה.
האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית בחיפה, וכל אחד מהנוסעים כבר היה בשלו. חלקם קראו, חלקם נמנמו וחלקם סתם השתעממו, בדיוק כמוני. פתאום נזכרתי בכריך שדחפתי לפאוץ' מוקדם יותר בבוקר ובבטן שלי המסכנה שבשעתיים האחרונות הסתפקה רק בבורקס גבינה קטן. פתחתי את הפאוץ' שלי ושלפתי את הכריך, אבל הוא נראה הרבה יותר מצומק והרבה פחות טעים ממה שזכרתי, אז החלטתי לוותר. ברדיו בדיוק השמיעו את Yesterday של הביטלס, ואני חייכתי לעצמי וחשבתי שאם יהיו בנסיעה הזאת עוד שירים כאלה, אז אני מוכן לנסוע גם עד אילת, ובין מחשבה אחת לאחרת הגנבתי הצצות חטופות בשותפתי החדשה למושב, וחיפשתי דרך לפתוח איתה בשיחה.
יש התחלות שבהן לא ברור איפה בדיוק נמצא קו הזינוק ומתי חילופי דברים בין שניים הופכים לדיאלוג. לפעמים מספיק לומר רק מילה אחת, כדי שמירוץ המילים יתחיל, ולפעמים אפשר לדבר שעות ולהגיע לקו הסיום בתחושה שבעצם לא נאמר דבר. דיאלוג הוא מין סוג של תחרות שבסופה יש, מן הסתם, מנצח ומפסיד. אני תמיד אהבתי לזנק למסלול המילים. אמנם פעמים רבות רצתי במהירות עד שמצאתי את עצמי מקדים בהרבה את מתחרי ובעצם מנסה לנצח את עצמי, אבל לא פעם היו לי גם מתחרים ראויים שאיתם יכולתי להתקדם צעד אחר צעד מבלי להתעייף. כמו אצן אולימפי אני יודע מתי להגביר קצב ומתי להאט, מתי להילחם ומתי לוותר. בסך הכול, כנראה שאני טיפוס תחרותי, כי עד היום אני אוהב לדבר, והרבה. רק שהיא לא נראתה תחרותית במיוחד. היא היתה שקטה. שקטה מדי לדעתי, וכבר שקלתי לוותר על רומן מילולי איתה כשפתאום התחלף קולו של מקרטני בטרטור מונוטוני של המנוע. נזרוק לה איזו מילה, עודדתי את עצמי, מה כבר יש להפסיד?
"מזג אוויר יפה היום..." ניסיתי למשוך את תשומת לבה מהנוף.
"אהה," היא מלמלה ולא הפגינה התעניינות מיוחדת.
"שיר יפה. את אוהבת את הביטלס?"
"אהה."
"גם אני. אני מת עליהם..."
היא שתקה, וזה דווקא דרבן אותי להמשיך. אבל עוד לא החלטתי איך. עד כה היא לא נראתה לי יריבה שקולה. הרגשתי שאני גורר אותה אחרי בכוח, וחיפשתי דרך להאט ולעזור לה לעקוף. חשבתי להציע לה את הכריך שלי, אבל כשהצצתי שוב לפאוץ' ראיתי שהשקית של הסנדוויץ' לבנה לגמרי, והתברר לי שבין שתי הפרוסות המצומקות כבר לא נשארה הרבה גבינה.
"חם היום. אני מקווה שהנהג יזכור להפעיל את המזגן."
היא הנהנה, ובשלב זה כבר לא היה לי ספק שאנחנו אמנם רצים, אבל לכיוונים הפוכים.
"את נוסעת הרבה בקו הזה?" שמעתי את עצמי מטריד אותה שוב.
"לא." אמרה ולא טרחה להביט בי.
תשתוק כבר! נזפתי בעצמי, אתה לא רואה שהיא לא מעוניינת לדבר איתך?
תשתוק אתה! ענה לי עצמי בקול עצבני, תמשיך לדבר.
נשמתי נשימה עמוקה. "מה השעה?"
היא הביטה במהירות בשעונה, היססה לרגע, ואמרה שהשעה שמונה וחמישה.
"שמונה וחמישה בערך או בדיוק?"
"בדיוק!"
היא היתה בהחלט חסרת סבלנות. הודיתי לה והתכווצתי במושבי, והיא חזרה להביט בנוף.
הדיאלוגים הכי מרתקים שהיו לי בחיים היו דווקא נטולי מילים. ואני לא מתכוון לשתיקות מביכות, אלא לשתיקות שטמונה בהן הבנה עמוקה. לפעמים מספיק מצמוץ הדדי בעיניים, הנהון אחד בראש כדי לדעת מה נאמר. אבל לא עם כל אחד אפשר לשתוק. שניים צריכים לדעת לעשות זאת ביחד. והפעם זה היה לחוד.
מצד אחד, הרגשתי שמתחיל להימאס לה ממני, וכבר ראיתי איך היא קמה בעצבנות ומחפשת לה מקום אחר, וזה הדבר האחרון שרציתי, למרות שהמזוודה שלה קצת לחצה לי במותן. מצד שני, הציק לי שהיא לא נסחפת אחרי לשיחה כמו שבדרך כלל קורה לאנשים. שקלתי לשתוק דקה או שתיים ואז להמשיך, אבל היה נדמה לי שחלפו כבר הרבה יותר, ולכן הפרעתי לה שוב.
"סליחה... אני באמת מתנצל שאני מוציא אותך מהמחשבות שלך, אבל יש עוד דרך ארוכה לפנינו, וחשבתי שיכול להיות נחמד אם נדבר קצת, את יודעת, רק בשביל להעביר את הזמן."
היא הביטה בי בזלזול. "תגיד, אתה תמיד מתחיל ככה עם בחורות?" שאלה בקול כעוס, והעיניים שלה נראו לי כמו שני הרי געש שחיכו מיליון שנה כדי להתפרץ בדיוק כשאני, התייר התמים, עמדתי מול הלוע.
"לא, לא, אני... אני לא התכוונתי..." ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא קטעה אותי.
"תשמע, אל תיעלב, אבל היה לי שבוע, בעצם חודש, מספיק קשה, ואני ממש לא מעוניינת לדבר, ובטח שלא עם כל אחד."
שוב השתתקתי. הופתעתי מתגובתה הכּנה.
הגברת עם כובע הקש הצבעוני פיהקה בקול שגבר בקלות על טרטור המנוע וחשפה שורה של שיניים צהובות מניקוטין, ואני הרגשתי שגם ממני עומד לבקוע פיהוק. אבל פתאום, בלי לשלוט בעצמי, הפניתי אל שכנתי מבט תקיף והתחלתי שוב בשיחה.
"אני יכול לומר לך רק עוד דבר אחד אחרון?" ביקשתי.
היא לא נראתה מופתעת. כנראה שהתרגלה לנחישות שלי, או שפשוט התעייפה ממנה. "מה?" היא גיחכה בייאוש.
"אם את לא רוצה לדבר כי את לא מכירה אותי, אז תדעי לך שזה דווקא יתרון. השיחה בינינו יכולה להיות מעניינת יותר. וחוץ מזה, תוכלי להפסיק מתי שרק תרצי."
"במקרה שלך אני כבר לא כל כך בטוחה. אתה לא שותק לרגע,"
היא היתה נחרצת.
עשיתי מין פרצוף כזה כאילו נפגעתי, ולא אמרתי מילה. גם היא שתקה, ואפילו הגברת עם כובע הקש והפיהוקים הקולניים החרישה סוף סוף. רק התינוקת האתיופית שבזמן הנסיעה הקצר כבר הספיקה להירדם ולהתעורר, לצחוק ולבכות, המשיכה לצווח בקולי קולות. המתיקות בקול שלה השכיחה ממני לרגע אחד את המרירות של חברתי החדשה, והזכירה לי שגם בכי יכול לפעמים להיות מנגינה ערבה.
מבעד לחלון בהק הכחול של הים התיכון. התבוננתי בסירת דייגים קטנה שפילחה את המים ופיזרה את הגלים לכל עבר, ולבי יצא אל אותם דגים מסכנים שהתנפלו על הרשת ולא העלו על דעתם שאלה הדקות האחרונות בחייהם. אילו רק היו מי הים עשירים בקפה ולא במֶלח, הדגים היו יכולים לקרוא טוב יותר את עתידם...
"זה נוף שלא רואים בירושלים," שמעתי פתאום את קולה.
"מה?" שאלתי מבולבל.
"אמרתי שזה נוף שחבל שלא רואים בירושלים."
"כן, חבל..." עניתי בהיסוס. עור פניה המתוח נרפה פתאום, ובעיניה התחלפה התקיפות ברוֹך מהפנט. פזלתי לעברה. מבטה המהורהר אמנם נשאר שקוע בים, אבל לא יכולתי להתעלם מיופיה שקָרן לפתע.
"אתה אוהב את הים?" קולה היה ערני.
"מה? אני לא יודע... אני לא מת עליו... אני..." הסתבכתי קצת עם התשובה. השינוי הפתאומי הזה במצברוח שלה בלבל אותי.
"תשמע," היא אמרה בקול מפייס, "אני מצטערת שהתפרצתי עליך קודם. אני פשוט קצת מתוחה בזמן האחרון."
"תשכחי מזה. זה בסדר..." מלמלתי. שקלתי מה לומר וידעתי שאני חייב למצוא משהו ומהר. "את ירושלמית?"
"כן ולא... כלומר הייתי ירושלמית, אבל עכשיו אני רק נוסעת לשם לבקר את אמא שלי. ואתה? אתה ירושלמי?"
"כן, ירושלמי הייתי וירושלמי נשארתי," חיוך לא ברור של גאווה התפשט לי על הפנים ודעך כלעומת שהופיע.
"איפה אתה גר בירושלים?"
"ברחביה. אבל לא תמיד גרתי שם. פעם גרתי במקור ברוך, ליד השוק. את מכירה את השכונה הזאת?"
"כן ולא..." התשובה שלה שוב היתה סתומה. התכוונתי להוציא ממנה תשובה קצת פחות לקונית, אבל בדיוק התחילו חדשות, והנהג הגביר את עוצמת הרדיו כאילו בכוונה רצה להקשות על שיחתנו. חששתי שהיא מהטיפוסים האלה שחייבים לעזוב הכול ולהקשיב, אפילו שהחדשות חוזרות על עצמן כל שעה ואחרי פעם אחת כבר הופכות לישנות, אבל היא רק פוקקה את אצבעותיה ולא גילתה בדיווחים כל התעניינות מיוחדת, ולכן המשכתי בשלי.
"אני רואה שאת אוהבת את המילים 'כן' ו'לא'. אבל למה בדיוק את מתכוונת? או שמכירים או שלא," הקשיתי ומיד השתתקתי כי לא רציתי שהיא תתעצבן ושוב תטיל וטו על השיחה. אבל להפתעתי היא דווקא שיתפה פעולה.
"אני לא זוכרת את ירושלים כל כך טוב. הרבה זמן לא הייתי שם, אולי יותר מדי זמן. אני אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה שטיילתי בשכונות שלה." היא הפנתה את מבטה אל הנוף כאילו ניסתה להיבלע בו.
"רוצה לטייל בירושלים?" שאלתי אחרי כמה דקות, והיא קפצה ממקומה בבהלה כאילו התעוררה מחלום רע. "מה? מה? לא..." ענתה מבולבלת, "תודה על ההצעה, אבל אני נורא ממהרת."
"לא התכוונתי לטיול כזה." ניסיתי להישמע מסתורי.
היא הסתכלה עלי במבט חשדני. "אז למה בדיוק אתה מתכוון?" שאלה.
"אני אספר לך על ירושלים. אפשר להתחיל בשכונת מקור ברוך שבה גדלתי. אני אספר לך על אופי השכונה, על ההוויי, על המקומות, על האנשים, על המנהגים - כל מה שאני יודע, ואת רק תקשיבי. מה את אומרת?"
"האמת היא שזה נשמע די מפתה, אבל זה לא כל כך..."
"נו, אל תהיי כזאת קשה. כשיימאס לך תגידי לי, ואני אפסיק לספר. עשינו עסק?" היא השעינה את פניה על ידיה ושוב נראתה מהורהרת. לבסוף הנהנה ואמרה שהיא מסכימה, אבל התריעה: "אל תבנה על הסבלנות שלי. אני משתעממת מהר מאוד מסיפורים, אז אל תיפגע אם אפסיק אותך באמצע."
אבל אני חייכתי בשביעות רצון. "בסדר, נחיה ונראה."
2
"שכונת מקור ברוך הוקמה בשנת 1926 על אדמה שנקנתה מידי מיסיונר גרמני בשם שנלר," התחלתי לספר בהתלהבות. "מישהו אמר לי פעם שהשכונה קיבלה את שמה מהפסוק 'יהי מקורך ברוך' מספר משלֵי, אבל אל תדאגי, אני לא אבחן אותך על זה. זאת שכונה מאוד קטנה, ממש כמה רחובות. האמת היא שכל האזור סביבה נראה כמו פאזל של שכונות קטנות.
"יש בשכונה רחוב שנקרא 'גשר החיים', וחוצה אותו כביש שבצד אחד שלו, בחמישה בניינים צמודים וגבוהים, התגוררו פעם בעיקר משפחות חילוניות, ובצד השני - טוב, הצד השני היה עולם אחר לגמרי. עד היום יש בו שתי שורות מקבילות של בניינים נמוכים וביניהם יש רחבת אספלט גדולה שמוקפת בשלוש טריבונות אבן שטוחות וגבוהות. הרחבה הזאת שימשה מגרש משחקים רק לילדי הבניינים הנמוכים. ממש בכניסה אליה היתה עד לפני כמה שנים גם ישיבה. בטח כבר ניחשת - זה היה הצד של המשפחות הדתיות. אבל כשגדלתי שם לא היתה הפרדה מוחלטת בין חילונים לדתיים, למרות שעבר ביניהם מעין קו גבול. פעם, כשחשבתי על העניין לעומק, מצאתי לו דימוי מתאים. זה כמו החלוקה שאני עושה לפני כביסה בין הבגדים הלבנים לבגדים הצבעוניים, ובכל זאת הם תמיד מתערבבים לי בארון."
"זה בטח קורה לך הרבה," היא חייכה.
"בכל יום, בדיוק בשעה שבע בערב, בזמן שהרחבה כבר היתה ריקה ושקטה, היו יוצאות אל המרפסות שבצד החילוני אמהות מעוצבנות, וכמו תזמורת לא מכוּונת שהמנצח שלה שכח את השרביט שלו בבית, הן היו קוראות יחד לילדים שלהן, או יותר נכון, צועקות להם שיצאו ממקומות המסתור בגינות של השכנים או מאחורי המכוניות ויעלו הביתה לאכול. כשלצעקות נוספו גם איומים, הופיעו בפעם אחת ילדים מכל כיוון, ועל רקע קולות העידוד של האמהות הם התחרו ביניהם מי ייעלם ראשון בחדרי המדרגות. תוך כמה דקות שככה ההמולה וברחוב השתרר שקט. הילדים היו נעלמים, המרפסות מתרוקנות, והקולות נודמים, ורק הצעקות המודאגות של אמא של בני ממשיכות להדהד."
"רגע, מי זה בני?" היא הרימה גבה.
"בני גר בבניין הגבוה ביותר ברחוב, בקומה האחרונה, שזאת הקומה השלישית. אלון גר ליד לשכת הגיוס ברחוב רש"י, שזה רחוב מקביל, וחנן גר לא רחוק משם, ברחוב אגריפס, ליד השוק. הם היו חברים טובים. עוד מהגן." חיכיתי שהיא תשאל עוד שאלות, אבל היא רק הקשיבה. כנראה שבלבלתי אותה עם השמות.
"אני זוכר שפעם אחת, כשהם היו בני שבע או שמונה, בני קרא לחנן ולאלון לבוא למערה שלו, שהיתה המעבר הצר שבין החצר האחורית של הבניין לחדר המדרגות. לרוב המקום היה חשוך, וחוץ מהם אני לא חושב שעוד מישהו נכנס לשם אי פעם.
"'אני רוצה לדבר אתכם על משהו סודי,' הוא אמר להם מיד כשנכנסו. חנן ואלון החליפו ביניהם מבטים חשדניים, וכשהבינו כי לשניהם אין מושג על מה הוא מדבר, התיישבו על פחי השמן הריקים שבני הכניס לשם, וחיכו שימשיך.
"'נכון שאנחנו החברים הכי טובים?' שאל בני, והם הנהנו. 'ונכון ששום דבר אף פעם לא יפריד בינינו?'
"'נכון.' הם ענו יחד.
"'אז אני רוצה שהיום נישבע על זה שבועה סודית.'
"'על מה?' שאל אלון בתמימות.
"'על החברוּת שלנו.' בני נשמע חסר סבלנות.
"'אני לא מבין,' התעקש אלון ונעמד בפתח המערה בתוך אלומת האור החלשה.
"'מה אתה לא מבין?' התערב חנן. 'הוא אומר שתמיד נישאר חברים.' הוא קם מפח השמן, ניגש לדלת המערה ופתח אותה כמעט עד הסוף.
"'אתה מתכוון שנישבע על זה שנישאר חברים לעולמים?' שאל אלון שבע רצון מעצמו על שהצליח לרדת לסוף דעתו של בני.
"'כן.' ענה בני בעצבנות וטרק את דלת המערה. 'חנן,' הוא צעק, 'אסור לאף אחד לדעת שאנחנו פה. אתה רוצה שאמא שלי תתעצבן עלינו? אתה יודע מה יקרה אם אחד השכנים יראה אותנו ויגלה לה?'
חנן שתק.
"'אז מתי נשבעים?' התעניין אלון.
"'לי לא אכפת, מתי שבני רוצה,' ענה חנן בקול נעלב.
"'טוב, מחר אחרי בית הספר.' פסק בני.
"'אני לא יכול מחר, יש לי שיעור גיטרה,' נשמע קולו המתנצל של אלון.
"'אז תבטל אותו,' אמר בני באדישות, 'אתה יודע שהשבועות שלנו חשובות יותר מהכול!'
"ובאמת, לשבועות היתה משמעות רבה באותם ימים בשכונת מקור ברוך, בגשר החיים, במערה של בני. מבחינתם אלה היו נדרים של ממש. הם האמינו שאי-אפשר לבטל או להפר אותם, ושאלה התחייבויות לכל החיים. בני, שהיה הגדול מבין השלושה, עשה מכל שבועה טקס. הוא ביקש שכל אחד יביא חפץ יקר לו, וכעבור כמה ימים של מחשבה מאומצת הם היו נאספים במערה של בני, מראים את החפצים זה לזה, משווים ביניהם ומודדים את ערכם. רק אחרי שהסכימו עליהם פה אחד, הם היו מעבירים אותם לבית של חנן, וחנן דאג לכרוך אותם יחד לחבילה אחת, כך שלא ייפרדו לעולם. את החבילה העטופה בשכבות רבות הם היו לוקחים לשדה המוזנח שמאחורי הרחוב, ושם חופרים בור וקוברים אותה עמוק באדמה. אחר כך הם היו מכסים את הקבר בסלע גדול שמצאו בשדה, וכשלא מצאו שם סלע מתאים, חיפשו סלע במקום אחר והביאו אותו לגשר החיים על מריצה מאולתרת. לסיום הטקס אלון היה כותב בטושים עבים את השמות שלהם על המצבה הכבדה, וחנן היה שופך עליה מים. זו היתה חתימתם הסודית. הם גילו אותה במקרה באחת השבועות, כשחנן שפך בטעות מים על השמות הטריים, ועל המצבה נמרח כתם גדול. גם בשבועה הזאת, על החברוּת, אחרי שאלון כתב את השמות, חנן שפך עליהם מים, ובני מרח את הצבעים.
"מתי הם התחילו עם השבועות האלה?" היא נשמעה מסוקרנת.
"השבועה הראשונה היתה כשהרב כהן, הרב של השכונה, תפס את בני גונב לו קישוטים מהסוכה. למרות שהם היו רק בני שש, כבר אז בני הכריח אותם להישבע שלא יספרו על הפשע הקטן שלו לאף אחד. ואם כבר הזכרתי את הסוכה של הרב כהן..." התחלתי ולפתע עצרתי את עצמי והבטתי בה. קיוויתי שאלכוד את עיניה ואוכל לנחש אם היא כבר התעייפה מדיבורים או שהיא עדיין רעבה למילים חדשות, אבל עיני נפלו על עורפה הנוקשה, אז שתקתי וכבר עמדתי לוותר על המשך הסיפור.
אבל היא סובבה אלי את ראשה, פקחה בתמיהה את עיניה, ואמרה: "נו... אם כבר הזכרת את הסוכה של הרב כהן, אז..."
"אז אני לא יכול להתעלם מחג הסוכות שחגגנו בשכונה. מיד עם צאת יום הכיפורים יצאו אל הרחובות משפחות שלמות והחלו לבנות את הסוכות שלהן. הגברים סחבו, ניסרו, קשרו, ועבדו במרץ, הילדים הסתכלו עליהם בהערצה, והנשים ניצלו את ההזדמנות ופטפטו ללא הפסקה. ימים אחדים לפני כניסת החג צצו כאילו מתוך האדמה מאות סוכות צבעוניות וגדולות בצפיפות כזאת שהפכה את השכונה למסלול מכשולים מאתגר לכל אחד מהמבוגרים ולמגרש משחקים מזדמן לכל אחד מהילדים. במשך שבוע רק התרוצצנו מבוקר עד ערב בין הסוכות ושיחקנו מחבואים, תופסת, שוטרים וגנבים עד שהתעייפנו. זה היה גם התירוץ המושלם עם צאת החג, כשהסברנו להורים איך זה שלמרות כל ההבטחות גם הפעם הם ייאלצו לפרק את הסוכות לבדם.
"בכלל, המילה 'חג' תמיד גורמת לי לחייך. אין לי מושג למה. האמת היא שאם אני כבר מנתח את העבר, אז זה דווקא די מפתיע."
היא קימטה את מצחה. "למה?" שאלה בחשדנות.
שמחתי על השאלה. "בפסח, למשל, לא זכורה לי אפילו פעם אחת שמצאתי את האפיקומן. בכל ליל סדר סבא שלי החביא אותו כל כך טוב, עד שאף אחד לא הצליח למצוא אותו, וכשהוא כבר רצה לעזור לנו, לו עצמו לא היה מושג איפה לחפש. בפורים תמיד חיפשו אותי באותה תחפושת. אני הייתי הקאובוי הנצחי בשכונה. כל שנה עם אותו כובע בוקרים, שמפעם לפעם כיסה לי פחות ופחות שיער, עם אותו אקדח מפלסטיק גם אחרי שכבר נשבר לו ההדק, ואפילו עם אותם קפצונים. בחנוכה תמיד קנו לי סביבונים שלא מסתובבים, ובהצגה הראשונה והאחרונה של חיי גמגמתי בתור יהודה המכבי, וכולם חשבו שאני משה רבנו. כל הזיכרונות האלה היו יכולים להיות מאוד טראומטיים בשבילי ולפרנס כמה פסיכולוגים משועממים, אבל כמו שאמרתי, המילה 'חג' גורמת לי לחייך. אולי בגלל שאצלנו בשכונה כל החגים היו ממש חגיגה אמיתית."
פתאום הרגשתי שנסחפתי וסטיתי לגמרי מהנושא, כפי שקורה לי לעתים קרובות, ובמקום לספר לה על מקור ברוך וגשר החיים התחלתי לספר על עצמי. רציתי לחזור לבני, לחנן ולאלון, אבל מערבולת החגים השתלטה עלי. חשתי שאני חייב את זה לשכונה שלי, רק עוד כמה מילים על ימיה היפים. הצורך הזה היה חדש לי - לסיים את מה שהתחלתי.
"בערבי חג הנשים הדתיות קנו סינרים חדשים, פאות חדשות ובגדים חדשים לילדים, וכולם הלכו לבית הכנסת כשהם לבושים כמו בובות בחלון ראווה. בפסח הגעילו את הכלים בדוודים גדולים שכיסו את המדרכות, ובכל מקום היו פזורות מדורות קטנות ובהן שרפו את החמץ. בל"ג בעומר בכל רחוב היתה מדורה גדולה מקרשים שאספנו חודשים מראש, והאש היתה מטפסת כל כך גבוה, עד שכבר היה לה קשה לרדת חזרה." הבטתי בה. היא נראתה משועממת. "טוב, נחזור לעניין השבועה?" ניסיתי להציל את המצב.
"תחזור," היא אמרה באדישות.
"למחרת הפגישה במערה הם נפגשו בה שוב, מיד אחרי בית הספר, כמו שבני רצה. בני הביא את שרשרת הזהב שקיבל במתנה מאמא שלו. היה לה תליון מרובע עם תבליט גדול של המילה 'חי'. אמא שלו אמרה לו שזאת שרשרת שמונה-עשרה קראט ושהיא מאוד יקרה, אבל לבני זה בכלל לא היה אכפת. הוא אהב אותה מפני שהצבע שלה הבליט את השיער הבלונדי שלו, אבל בעיקר מפני שהיא גרמה לו להרגיש גדול כשהתהלך בשוק. חנן הביא את חולצת המזל שלו, חולצה כחולה שהצבע שלה כבר דהה לגמרי. מלפנים היה פרצוף מתקלף של מיקי מאוס, וכשנגעו לו בפה הוא השמיע צפצוף חלש. אלון הביא תמונה - התמונה היחידה של שלושתם יחד, אבל היה קשה לזהות בה מי הוא מי בגלל שהצלם, אבא של בני, הטיל עליהם צל גדול. הם העבירו את החפצים ביניהם ובחנו אותם מקרוב. בני, שידע כמה החולצה חשובה לחנן וכמה התמונה חשובה לאלון, אמר להם שעכשיו הוא בטוח שהם אף פעם לא יפרו את השבועה. אף פעם. שבוע אחר כך הם קברו את החבילה בחצר האחורית שמאחורי הבניין של בני."
הסתכלתי עליה. קיוויתי שהיא שוב תשאל משהו, אבל המבט שלה היה מהורהר, ומרגע לרגע התחזקה בי התחושה שאכזבתי אותה עם הסיפור שלי. השפלתי את עיני וגירדתי בעצבנות במצחי.
"תשמע, אל תבין אותי לא נכון..." היא אמרה כעבור דקה ארוכה כאילו קראה את מחשבותי, "הם נשמעים באמת מאוד נחמדים, החברֶה האלה שלך, אבל למה אתה מספר לי עליהם? הבטחת שתספר על השכונה."
לא רציתי שהלקוחה שלי תהיה מעוצבנת, אז נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי ליצור עניין חדש: "מה שמעניין בהם זאת האהבה המשותפת שלהם לחנה."
עיניה מצמצו במהירות. "חנה?" שאלה מקץ כמה רגעים, "המורה שלהם? לא, רגע, זאת בטח אמא של אחד מהם, נכון?"
אבל אני רק חייכתי בסיפוק והנדתי בראשי לשלילה. "חנה גרה ברחוב יהודה המכבי, מרחק שני רחובות מבני, אבל סבתא שלה, סבתא רבקה, גרה במעלה רחוב גשר החיים..."
"רגע, רגע," היא התפרצה לדברי, "אני צריכה להבין משהו, זה סיפור אמיתי?"
"בטח שזה סיפור אמיתי! תראי, אני מספר לך את הסיפור הזה כי אני רוצה לתת לך מושג על אופי השכונה, אבל אם את רוצה אפשר להפסיק."
היא הרהרה לרגע באיום השקרי שלי, ואחר כך אמרה, "לא, זה בסדר. ניתן לזה צ'אנס."
נשמתי לרווחה.
"אז בת כמה היא היתה?"
"מי, חנה?"
"לא, סבתא שלה. בטח שחנה!"
"כשהם הכירו אותה היא היתה בת תשע. היא הצטרפה לכיתה שלהם בבית הספר כצנלסון, והם התאהבו בה מיד. זה היה כמו באגדות, כמו במטה קסם, ותאמיני לי, זו לא היתה סתם עוד אהבת ילדות חולפת. היא התבצרה בלבם עוד הרבה זמן."
"אתה יודע..." היא התחילה לומר משהו אבל התחרטה.
"מה, מה רצית להגיד?" נדרכתי.
"עזוב, לא משנה. זה יהיה חסר טקט מצדי."
"תגידי, זה בסדר," עודדתי אותה. הסברתי לה שאני שונא שמתחילים לומר משהו ולא מסיימים, בייחוד אם זה משהו רע, והבטחתי שלא אפגע.
"שמתי לב שיש לך מין נטייה כזאת לדבר בשפה גבוהה..." היא אמרה בהיסוס.
"נו, וזה נראה לך לא מתאים?" שאלתי בכנות.
"אני לא יודעת," היא גירדה את סנטרה באטיות, "זה קצת מוזר. בהתחלה חשבתי שאתה מנסה להרשים אותי, אבל כנראה שזה פשוט חלק ממך."
"ומה את מציעה, שאאמץ לי שפה עממית יותר לנסיעה?"
"אתה רואה? בדיוק לזה התכוונתי. אתה מנסח את המשפטים שלך כל כך יפה, כמו פוליטיקאי," היא ירתה, ואז עצמה למחצה את עיניה ושאלה בחשדנות, "אתה לא פוליטיקאי, נכון?"
"לא, לא, רק זה חסר לי. חוץ מזה, מתי ראית פוליטיקאי שנוסע באוטובוס?"
"כן, אתה בעצם צודק," היא חייכה. "טוב, מבחינתי תמשיך להיות מה שאתה. זה דווקא נחמד. זה מסתדר לי איכשהו עם הפנים שלך."
הנהנתי בהסכמה אף על פי שלא היה לי מושג לְמה היא מתכוונת.