“https://wp.me/p4kTCp-6AO

חמש שנים לאחר מבצע אנטבה נדרש צה"ל שוב לפעולה מרוחקת, במעגל השלישי, ואם לפעולה הקודמת היו השלכות אסטרטגיות אל מול המלחמה בטרור, הרי שהפעם ניצבה ישראל מול איום קיומי פוטנציאלי. בספרו "הפשיטה על הכור" (הוצאת אריה ניר, 2005) תיאר העיתונאי האמריקני רודג'ר ו. קלייר את אחת המשימות הנועזות והמורכבות ביותר שהוטלו אי־פעם על טייסי הקרב של חיל־האוויר. קלייר ראיין את כלל משתתפי המבצע ותיאר את השתלשלות האירועים באופן כרונולוגי ומפורט.

בשנת 1975 חתם שליט עירק, סדאם חוסיין, על עסקת רכש דרמטית עם ממשלת צרפת. שנתיים אחר־כך, כבר היה ברשות קהילת המודיעין הישראלית מידע מודיעיני לפיו צרפת סייעה לעיראק להקים כור גרעיני לשימוש צבאי (קלייר, 2005, עמ' 57). ראש הממשלה, מנחם בגין, ראה באפשרות שלעירק ולרודן ששולט בה יהיה נשק גרעיני סכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל (שם, עמ' 59). הוא הטיל על הרמטכ"ל, רפאל "רפול" איתן, להיערך לתקיפת הכור. במקביל הורה למוסד, שבראשו עמד אלוף (מיל.) יצחק חופי, לפעול בכדי לעכב ככל שניתן את הקמת הכור.

אמנם, בניגוד לתקיפת הכור הסורי ב־2007, עירק לא היתה יכולה בתגובה לתקיפה לפתוח במלחמה, אולם המרחק הגדול ליעד הפך את השמדתו לאתגר מבצעי מורכב במיוחד. תחילה נבחנה חלופה "להחדיר צוות לעירק ולשלב הובלה דרך האוויר ותקיפה רגלית בנוסח פשיטת הקומנדו שנערכה על שדה־התעופה באנטבה ב־1976" (שם, עמ' 78).

הרמטכ"ל איתן, יוצא הפלמ"ח שלחם "כמפקד הצנחנים בקרבות העקובים מדם ב־67'" (שם, עמ' 30), היה חסיד של מבצעים מיוחדים ופשיטות. כהונתו כרמטכ"ל אופיינה בפעולות רבות שכאלה, ובהן "מבצע מנורה" (1978), פשיטה של כוחות צנחנים וגולני על בסיסי מחבלים ברמת ארנון שבדרום לבנון, מבצע "מתח גבוה", פשיטה של שייטת 13 על בסיס מחבלים בלבנון (1980) ומבצע "איש דמים" (1980), פשיטה מוסקת של חטיבת הצנחנים על בסיסי מחבלים בלבנון. אולם למרות השאיפה לפעול באמצעות כוחות מיוחדים, מיקום היעד בעירק הציב קשיים רבים ובהם המרחק, הלוגיסטיקה, התקשורת, אפשרויות החילוץ וטיב המודיעין העדכני שיוכל הצבא לספק לכוחות. הנימוק הסופי בדבר הצורך לתקוף מן האוויר ולא באמצעות כוחות מיוחדים ניתן עם כישלון הפשיטה שביצעו לוחמי כוח דלתא לחילוץ בני הערובה באיראן ב־1980. מפקד חיל־האוויר, האלוף דוד עברי, העריך כי "יותר מדי דברים עלולים להשתבש" (שם, עמ' 79).

בשל כך הוטלה המשימה על חיל־האוויר ובעיקר על שכמם של שמונה טייסים, מיטב טייסי ה־16־F של החיל, שנבחרו למשימה. מפקדם היה סא"ל זאב רז, בוגר מלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 85). המחבר ציין כי תכונותיו של רז, ובהן המשמעת, הירידה לפרטים והיכולת לפקד ולהוביל אנשים לקרב הפכו אותו למפקד בולט בחיל. סגנו היה רס"ן עמוס ידלין, "טייס קרב ותיק" (שם, עמ' 116) שכמו רז לחם ב־1973. שלא כמו במבצע אנטבה, לחיל היה זמן רב להיערך למבצע, כמו גם מודיעין מקיף, עדכני ופרטני ככל שניתן. מנגד, המרחק הגדול אל היעד, שדחק לקצה את צריכת הדלק של המטוסים, הפך את המבצע למורכב מאוד.

בשל אתגר הטווח הושקעה, לצד האימונים על תקיפת היעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "על היעד"), מחשבה רבה בכל האמור בדרך שתאפשר למטוסים לטוס ליעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "אל היעד") ולשוב ללא צורך בתדלוק אווירי. מפקד חיל האוויר, עברי, אישר לבצע באופן חריג ולמרות הסיכון בדליקה בטרם ההמראה "תדלוק חם", תדלוק שמתבצע בעת שהמנועים פועלים, ובכך לנצל את מלוא נפח מכלי הדלק במטוסים. בנוסף צוידו מטוסי הקרב במכלי דלק נתיקים (בניגוד להוראת היצרן, שחשש מפגיעה בחימוש שנושא המטוס).

ב־7 ביוני 1981 הגיע הרמטכ"ל איתן לבסיס חיל־האוויר עציון ותדרך את הטייסים לפני התקיפה. "זאת מהות המשימה היום אחר הצהריים. הגנת המדינה. עתידה של ישראל תלוי בכישוריכם וביכולתכם להרוס את הכור הגרעיני. אתם מוכרחים להצליח – או שתיגזר על עמנו כליה" (עמוד 151), אמר להם. בסיום התדריך חילק איתן לטייסם תמרים, הפרי הלאומי של עירק. קחו קצת, אמר, "תצטרכו להתרגל לזה במקום שאתם הולכים אליו" (שם, עמ' 151). אף שיש במחווה הומור שחור, היא תפסה את העניין כולו, שכן המבצע היה תקיפה במעגל השלישי, במרחק שאתגר את יכולות צה"ל ומתח אותן לקצה, וניצל את כלל יכולות מטוסי הקרב שנבחרו.

לאחר טיסה ממושכת היו מטוסי הקרב מעל ליעד ותקפו. ידלין, שחשב שכשל כלשהו הפריע לרז, שהיה המוביל, לתקוף, החליט לתקוף מיד. הוא "סחט את הפיקל ומשך את מוט ההיגוי. הוא חש במתלים ששחררו את שתי הפצצות וכיצד נזרק מטוסו לפנים" (שם, עמ' 173). כשמטוסו שעט קדימה "הוא הביט מעבר לכתפו לעבר אוסיראק, ראה כיצד חדרו שתי הפצצות שהטיל את מעטה הכיפה ונבלעו בתוכה, ואז נעלם משם כהרף עין וטיפס לגובה רב" (שם, עמ' 174). מיד לאחר מכן גם "רז שחרר את פצצות ה־900 קילוגרם ומיד שבר ב־90 מעלות שמאלה והחל בהיחלצות" (שם, עמ' 174). גם הוא פגע במטרה. מרבית הפצצות שהטילו שאר הטייסים פגעו, והכור הושמד. רז עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האופן שבו פיקד על התקיפה.

גם ספרו של קלייר, אף שהוא לוקה בראייה מעט רומנטית של האירועים, המחיש היטב עד כמה מתח המבצע את גבולות המעטפת של צה"ל. לא בכדי גם עשור מאוחר יותר, במלחמת המפרץ, נדרש צה"ל להתמודד עם שורה של אתגרים, שהראשון בהם הוא המרחק אך גם הקושי בהשגת מודיעין המדויק והקושי לפעול בתיאום עם פיקוד המרכז האמריקני, שהיה בהם בכדי לגרום להסתבכות קשה של הכוח. גם אז היו יכולות צה"ל לפעול בעירק מבוססות למעשה על היכולות שהופגנו במבצע אנטבה, בתקיפת הכור בעירק ובמבצעי יחידת שלדג בסודן להעלאת יהודי אתיופיה בשנות השמונים, בהם נחתו מטוסי הרקולס שאובטחו בידי לוחמי היחידה בלב המדבר והמריאו עמוסי עולים לעבר ישראל (לוי, 2014).

צה"ל נערך לבצע אחת משתי תכניות מבצעיות, במקביל לתקיפה נרחבת של חיל־האוויר. הראשונה, כללה הטסת כוחות מחטיבת הצנחנים הסדירה ומחטיבת הנ"ט המובחרת במילואים, כמו גם צוותי תצפית והכוונת אש מיחידת שלדג במטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C והנחתתם במדבר העירקי. על פעולה זו נועד לפקד אלוף דורון רובין. במקביל נערך צה"ל למבצע מצומצם יותר, במתכונת דומה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל ועליו נועד לפקד תא"ל נחמיה תמרי. אך הסיכונים לכוח, הקשיים הלוגיסטיים (ובכלל זה היכולת לפנות נפגעים לישראל), והעובדה שהצלחת הכוח לפגוע במשגרי טילי הסקאד שאיימו על העורף הישראלי הוטלה בספק בשל היעדר המודיעין העדכני לפעולה – הביאו את הממשלה להחליט שלא לבצע אף אחת משתי התכניות כמו גם את התקיפה האווירית (דרורי, 2016, עמ' 406-407).

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

(פורסם במקור באתר מרכז דדו, 19 בדצמבר 2021)”

“ספר מעולה ומהנה. סיפור תקיפת הכור האטומי של סדאם חוסיין בעירק, על ידי חיל האויר הישראלי בשנת 1981. מסופר בכישרון רב וחושף את המבצע, את המבצעים, ואת כל הקשיים וההכנות בשנים שקדמו למבצע.
לא הספר הראשון על הנושא, אבל בהחלט אחד הטובים המקיפים והמעניינים”