“"ריח שעמום עולה באפי," היה מורגל בפיו של גמלי.
ופירושו של דבר, שקצה נפשו בחיים שאין בהם הרפתקאות.
[...]
אך ראשית, נא להכיר: גמלי. כמו פרק משיעורי הגיאומטריה.
בתוך זוג נעליים, רגליים, כמו שני קוים מקבילים, שנפגשים בתיבה שעליה מונח משולש ובו שני עיגולים, חוטם שניצב בזווית ישרה, פה כמו טרפציה, אָזנַיִם כמו מדי זָוִית, ושיער כמו החורשה אשר בה היה מעדיף גמלי להימצא בזמן שיעורי הגיאומטריה.

הלא תדעו, כי בימים ההם עוד קראו ילדים בארץ ישראל ספרים בהם החיילים לוטשים עיניים קצת רעבתניות אל ארוחת הערב שלהם, והעמק רחב הידיים לובש גוון צהבהב שחום של שלף, בעוד טורי ערימות זוויתיות של חבילות קש, כסוללות של ביצורים, רוצעות אותו לאורך ולרוחב.
אין בדעתי לומר כי בימינו אנו אין עיניהם של ילדים בארץ ישראל ניצתות לשמע עלילותיו של גמלי, המוגשות אל הקורא בעברית משובחה וערבה לאוזן המטריחה אותך מדי פעם בפעם אל המילון. אדרבה, כמדומני שאם רק נכיר לילדינו את הספר רב החן אשר בו אנו סחים, ינטשו חיש את אורה מורג, כבודה במקומה מונח, ויגשו בשקיקה אל הסיפורים הישנים אשר ליחם לא נס ועינם המתבוננת לא כהתה. ישנם עוד ילדים כאלה. כך מחייבת הסברה הישרה. אודה ואתוודה כי לא ניכרו כל סימנים לקיומם של אותם ילדים שההיגיון מחייבם, אך אנו מן ההיגיון הבריא לא נסטה.

איתמר הוא ילד שכזה. כל ילד הוא קצת ילד שכזה, אבל איתמר הוא באמת מין ילד שכזה. למשל: הוא מטפס על העצים ומסתכל בקני הצפורים, אבל אף פעם איננו לוקח את הביצים או את הגוזלים. לפעמים הוא מטפס על עצים גבוהים כאלה, שממש מתבקש, שיקח את הביצים, כביכול בתורת תגמול על המאמץ הגדול. אבל איתמר אינו לוקח, הוא רק מסתכל ויורד. הוא חושב לו כך: מעניין, - איך זה להיות גוזל של ציפור. או: מה מרגישה ציפור? מה היא מבינה? איך עפים? ופעם אחת הוא התחיל לעוף בעצמו, וחודש ימים היתה הרגל שלו נתונה בגבס.
כשם שהיה מסתכל בצפורים ושואל את עצמו, מה מרגישה צפור, כשלוקחים לה את הגוזלים, כן היה שואל את עצמו: איך מרגיש את עצמו ילד, שמרביצים לו? כיון שידע את התשובה, אף פעם לא הרביץ.

מבינים אתם, הילדים בספר הזה שייכים כנראה לזנים מיוחדים במינם. הנה לכם מנשה, למשל, אשר אינו אוהב מילים:
"גש נא לחדרי, עלי לומר לך כמה מילים!" היה אומר המנהל של בית הספר. ואף פעם לא צמחה טובה מרובה מן הביקור הידידותי.
"דבר אליו!" היתה אומרת אמא לאבא, ופירושו של דבר, שאבא היה מטיח בו מילים נקיות ומגוהצות ומשעממות, שתכליתן להסביר לילד סורר, כמה לא-הוגן לסרב למבוגרים.
הה, מילים, מילים! איבת נצח היתה שוררת בינו לבינן. הכל יש לאבא ואמא בצמצום, ורק אלה בשפע.

בדיחות-הדעת שבהיסח-הדעת הזאת הרי היא מענגת ממש. גם הכתיב החסר המוקפד יש בו משום חוויה.
(לו רק נהגו חסכנות בפסיקים ובמקפים כמו ביודים!)
ואפילו מוסר ההשכל. דק מן הדק, שנון וטוב לנשמה. ראו את הסיפור היפה הזה:
פעם אחת, לפני הרבה מאוד שנים, כשבני האדם היו לבושים באדרת חיות, וצדים את טרפם בגרזני אבן, הלכו להם שלושה צַיָּדים ביער, אחד שמח, אחד עצוב, ואחד רציני.
לפתע עברה לפניהם נערה, חמודה כמו צִפּוֹר, נעימה כמו שִעוּר-חופשי, זקופה כמו ברוש, וקלה כמו בשורה-טובה.
הסתכל בה הצַיָּד השמח, וחש שמשהו מוזר מתחולל בבית-חזהו. ידיו נתרוממו כאילו מאליהן, עיניו הבריקו, ורגליו נעשו קלות כרגלי אילה.
ראתה הנערה את ידי הציד המושטות אליה ונבהלה מאד. כך בדיוק, בזרועות מושטות, ובעינַיִם מבריקות, הסתער עליה פעם אחת אוכל-אדם, שבִקש לזלול אותה בארוחת-הערב. החישה הנערה פעמיה, ונסה משם כל עוד נפשה בה.
ביקש הציד הצעיר לקרֹא: אינני רוצה לטרוף אותך! אהבה היא זו שנתעוררה בלבי!
אבל המילה "אהבה" עדיין לא היתה קיימת, ולפיכך שתק הציד הצעיר, ופרש את זרועותיו ביאוש.
"אַהַ!" אמר לבסוף, בהתפעלות וכאב לב, כשמראה הנערה הנאה אינו מש מעיניו.
"בָּה!" אמר בזלזול הציד השני, שלא העריך ביותר דברים, שאי אפשר ללעוס ולבלוע.
וכך נוצרה בפעם הראשונה המילה "אהבָּה".
"מה?!" קרא הציד השלישי, "דגש-קל אחרי חטף-פתח? שערוריה!"
הפילו את הדגש מן הבי"ת, וכך נוצרה המלה אהבה.

"הנה אתם רואים," סיים הדוד אמרפל את סיפורו, "מלה אחת, והכל בה. ראשית, היא באה ללמד, שאין אנחנו רוצים לטרוף זה את זה; ושנית, היא מספרת לנו על שלושה סוגי בני-אדם, שקיימים בכל דור ודור: אלה המסוגלים להתפעל בלב תמים, אלה המזלזלים בכל, ואלה שלא איכפת להם אם יש אהבה בעולם, העיקר שלא יבוא דגש-קל אחרי חטף-פתח."

מן הספר המקסים הזה ראוי להתפעל בלב תמים.
אבל אני שייכת לסוג השלישי, ופטור בלא כלום אי אפשר: אחידות שתהיה.
אם כתיב חסר, עד הסוף. צפורים בראש זה בסדר ובלבד שלא יהפכו לציפורים לפתע,
ולא אכפת לי אם אכפת להם אם יש אהבה בעולם, העיקר שלא יהיה איכפת להם.”