“התשוקה לאי

לא פעם חלמתי לנטוש את מרוץ העכברים של חיי, בו אין סוף משימות שלעולם לא מסתיימות, המלוות בתחושת אכזבה מהעובדה שאני לא ממלא אחר ציפיות משפחתי. בסוף יום, אני מגיע לביתי עייף, מרוקן ולעתים מובס. אני מרגיש בעיני עצמי כמי שמג'אגלר את חייו, מעיף כדורים רבים לאוויר, תופס אותם בסרבול, לעתים אני כושל, ומפיל את כולם יחד, אך מיד חוזר שוב לג'אנגלר.

תקופות שכאלה גרומות לי מידי פעם לדמיין רגעי חיים אחרים, שמיד מעלים על שומר המסך הנפשי שלי, תמונה בנאלית, אי אקזוטי באוקיינוס השקט שטוף שמש תמידית, עם ים בצבע טורקיז. פנטזיה שכמובן איננה ברת מימוש, הגורמת לי להשכים למחרת בבוקר ולהרגיש שהג'אגלינג, הוא ברירת המחדל של חיי.

פול גוגן לבטח הרגיש תחושות דמות לגבי חייו הבורגניים, אך הוא היה יותר אגואיסט, ואולי גם יותר רגיש, או שהיה לו אומץ לחולל שינוי בחייו. הוא חיי בצרפת בחלק השני של המאה ה- 19 בעולם של שמרנות מתחסדת, בחברה שסגדה לממון. פול גוגן היה איש משפחה עם אישה וחמישה ילדים, סוכן בבורסה, דימוי כול כך שונה מהאמן המהפכן, הוא צייר כתחביב. חייו השתנו בהתנפצות בועות הממון, הבורסה קרסה ב-1882, מה שגרם לגוגן להישאר ללא משרה, ולקבל החלטה לצייר בסגנון האימפרסיוניסטי הלא מקובל, ניסיונותיו היו כרוכים במצוקה כלכלית, אך גוגן היה עיקש ודבק בדרכו כצייר, במקביל הוא הפסיק לפרנס את משפחתו, עד שלבסוף נטש אותה, נאמן לדרכו.

גוגן הלך רחוק יותר עם יצריו ותשוקתו, הוא החליט להביא אותם לביטוי בדרך מקורית, לצורך כך הוא נטש את עולמו והפליג מצרפת בעקבות פנטזיית האי האקזוטי, ורעיון גן העדן האבוד, לעולם של תרבות ראשונית שעדיין לא הושחתה על ידי התרבות האירופית, לטהיטי, אי באוקיאנוס השקט, המהפנט בנופיו, ובתושביו הפולינזים. על תקופתו באי, גוגן כתב יומנן המעורר סקרנות, בשמו הייחודי, נואנה נואה, אותו החלטתי לקרוא בניסיון להבין את גוגן האמן, מי שצייר משטחי צבע גדולים ועזי מבע, באדום, סגול, ירוק, ונשים פולינזיות, המבטאות, כמיהה ליופי טהור כאמת אנושית.

ביומנו, של גוגן התייחסות נפלאה לנופי האי. כצייר רגיש, גוגן כותב על שקיעת השמש, היוצרת ניגודי אור מרגשים בחדות מול הרים שחורים, כנגד סגול השמיים. האישה הפולינזית מרכזית ביצירתו, מייצגת עירום חופשי מאיסורים, עירום נשי כבד בתנוחות טבעיות שלא מתיפייפות, בצבעים חומים חמים, לעומת גוף שברירי לבן וחיוור, המודל האירופי. גוגן מנסח בציוריו מחדש את תפיסת היופי הנשי. ביומנו של גוגן, התייחסות מרגשת ליופייה של האישה הפולינזית, איתה חיי, " בהבעה העזה שעל הפנים ההלו. וביופי המושלם, כמו פסל של הבשר החי הזה, חוויתי חיזיון של האלוהות עצמה שכמו הועלתה בכישוף... עירומה... היא נראתה כאילו הייתה עטויה בגלימה הצהבהבה - כתומה של טוהר..." היופי של גוגן קשור לרגשות, ולמצבים נפשיים נטולי מסכות.

ההפתעה המוחלטת שלי מהיומן, היא בעומק הרגשות שגוגן מבטא לתרבות הפוליניזית, עולם רוחני, אלילי, מאגי ומסתורי, שיש בו אנושיות וקסם, אליהם נחשף גוגן בטקסים בהם שירים וריקודים נפלאים, ומסיפורי המיתוס הפולינזי, המבטאים הבנה נפלאה לגרמי השמיים, ולנפשו של האדם. יום אחד מצא גוגן את בת זוגתו מפוחדת בחשכה, הוא לא רק התפעל מיופייה, אלא גם הבין שיופייה ופחדיה משקפים את רוחות התרבות הפולינזית. ביצירתו, מאנאו טופאפאו (רוח המת משגיחה ), 1892, אנו חשים בפחדים באמצעות הצבעים, צהוב ושחור, בגוף המוטל בכבדות חסר אונים על המיטה, וברוח הרפאים השחורה, בחלקה האחורי של התמונה.

אפשר לומר על גוגן שאילו היה יוצא מקברו לרגע, ומצטרף לקבוצת היפית, כמו זאת שראיתי במושבה כרסטיאנה שבקופנהגן, בשנות השבעים, הוא היה מרגיש נפלא, רבים עשו שם אמנות - נועזת, חיו באידיאלים של ראשוניות, פשטות, שלום, אהבה חופשית, שתו אלכוהול, עישנו סמים, והתעניינו במיסטיקה, כול הדברים שגוגן אהב ועשה, ובאים לביטוי ביצירתו הנפלאה, עזת המבע.

מי שרוצה להבין מהי תשוקה, את גוגן האמן, את יצירתו והתקופה, חייב לקרוא את הספר.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
רוח המת משגיחה”

“גוגין היקר, אני מרגיש שאני מכיר אותו קצת יותר טוב ממה שאני מכיר את קרוביי משפחתי,
וזה בזכות שגוגין שיתף בכנות על מסעו הרוחני במקום רוחני.
בנוסף להרגשותיו ומסעותיו המרגשות, יש לקראת סוף הספר הסבר תיאולוגי על הדת הטהיטית, מאוד מעניין ומיוחד
בגישתו הפתוחה והיצירתית.
אני ממליץ למי שבא לו לזרום על מסע רוחני קצר, ממוקד ומעניין.
תהנו וסעו למסע משלכם.”