“יום אחד, במסגרת סכסוך אזורי המקובל במחוזותינו, התגרה בן הארבע בבן השמונה במילים הבאות: "אתה מאוהב!"
הסכסוך האזורי הידרדר והגיע לכלל אלימות בלתי חמושה, כשהתערבתי ותהיתי מה, בעצם, מעליב בציטוט הנ"ל.
"אמא, את לא מבינה". אמר בן השמונה ברצינות של בני-שמונה-יגעים מול הוריהם המאותגרים דורית.
"את צודקת. זה לא דבר רע להיות מאוהב. אבל אצלנו, אצל הילדים, ככה אומרים למישהו כשרוצים להעליב אותו. ואם למישהו יש חברה, או שרואים אותו מדבר עם בת, אז שואלים אותו "מה, אתה מאוהב?" וזה מעליב".
ספר טוב, הרבה פעמים נותן לך שם לתופעה שאתה מכיר בעצמך.
הוא מתאר משהו, ואתה מהנהן בהתלהבות. כן, זה בדיוק כך.
מאז שהבן שלי קרא את שמונה בעקבות אחד (אגב, לא בעיבוד המחודש אלא בהוצאה ישנה שלא מופיעה פה באתר), המונחים "אצלנו הילדים" או "בשפה של הילדים" השתרשו אצלו, ויש לי הרגשה שהוא לקח את זה היישר מחגי, גיבור הספר שיותר מפעם מדבר על הדרך בה ילדים יכולים להסתדר זה עם זה. גם ילד שהיה מגיע מסין, לדעתו, היה משתלב במהירות בקבוצת הילדים הקיבוצניקית המתוארת בספר, כי גם בלי להבין זה את שפתו של זה - הם היו יכולים להבין את שפת הילדים המשותפת לכולם.
עד כמה זה נכון?
מוזמנים לשפוט בעצמכם.
אבל את הרעיון שישנה שפה של ילדים והבנות של ילדים שהמבוגרים אינם שותפים להם - הבן שלי אימץ בחום.
כל זה, כמובן שולי לעלילה.
העלילה היא עלילת מתח וריגול המתרחשת בארץ, על רקע מלחמת העולם השניה.
הדמויות נהדרות, מאופיינות, אפילו מורכבות באופן יחסי לספרות ילדים.
ההומור נהדר אף הוא, ויעידו פרצי הצחוק המתגלגל שעלו מהספה בזמן שהבנים שלי קראו את הספר, בזה אחר זה, במשך אחר הצהריים אחד.
ויש גם בונוס בדמות הרקע ההיסטורי שהקורא לומד עליו במהלך הקריאה, בלי מנהרת זמן ובלי להדביק לעלילה בכוח קטעי הסבר, פשוט מעצם העובדה שהספר נכתב בתקופת מלחמת העולם השניה או מיד לאחריה, והתיאורים שלו אותנטיים. הוא לא רק מלמד על התקופה אלא מעביר את התחושות ואת האווירה ששררו אז בארץ.
למרות השפה המיושנת והסלנגים הבלתי עדכניים בעליל, למרות הדפים המעט מצהיבים הכתב הצפוף ומרכאות שכותבים אותן כך: << במקום כך: ", הילדים שלי נהנו מכל רגע.
אולי באמת יש שפה משותפת לילדים, כזו שלא חוצה רק גבולות גיאוגרפיים אלא גם זמן.”
