“שנות השלושים האבודות

שנות השלושים שלנו אמורות להיות אלו שיתנו לנו את העוגן, את הבסיס שעליו נבנה את חיינו, כמו עבודה מסודרת, משפחה וילדים, אך יש כאלה שמסיבות שונות לא הצליחו בזה. זה מה שקורה בספר הביכורים המפתיע של סאם ביירס, מבקר ספרות אנגלי צעיר.

שלוש דמויות בני שלושים ומשהו לוקחות בו חלק פעיל במיוחד לצד מספר דמויות משנה. קתרין שנעזבה ע"י דניאל לאחר חמש שנות חברות ומוצאת טעם לחייה כשהיא מגלה שהיא בהריון מחברה החדש וחושבת ברצינות על משפחה. האקס שלה דניאל שחי כעת גם עם חברה חדשה ולא בטוח אם הם בכלל מתאימים, וחברם נייתן שהיה מאוהב פעם בקתרין והשתחרר כעת מאשפוז פסיכיאטרי.

הרבה עלילה אין בספר, מה שכן, יש בו הרבה שיחות מעניינות (חלקם סתמיות) ששופכות אור על חייהם ומערכות היחסים של השלושה. ויש גם מחלה מסתורית שפוגעת בפרות וההקבלה המעניינת שעושה אתה ביירס לבני האדם שנראית יפה על הכריכה.

זה ספר מאוד ראליסטי ולכן קל להזדהות עם הדמויות שרוצות להצליח בחיים אבל משהו מונע מהן זאת. לא הרבה סופרים מספרים על החיים כמו שהם מבלי להתפלסף וליפות אותם, ביירס עושה את יפה ומציג את האמת (הקשה) בפנים עם לא מעט הומור, כך שהוא גם מצחיק למרות העצב והבדידות שיש בו.

ספר טוב שכדאי ושווה להקדיש לו זמן במיוחד אם אתם בני שלושים ומשהו.”

“שלושת הדמויות, הדמות הראשית קטרין והחבר שלה לשעבר דניאל ומקרם המשותף ניית'ן והאימא שלו שכותבת עליו קרירה. רומן מאוד ריקני שמצדיק את עצמו בזכות הבדיחות שלא מפסיקות. כמה שהספר הזה קריא זה מפליא שלא הגיע לרשימת רבי המכר.”

“"רומן מבריק ... גדוש חיוניות קומית."

"מצחיק באופן מחוספס."

"ספר ביכורים מצחיק בטירוף של קול חדש, מוכשר וציני."

"יגרום לכם לגרגר בעונג."

"מבדר באופן כמעט לא הגון."

"מזכיר את ג'ונתן פראנזן במיטבו... מבשר על הופעתו של כוכב חדש בעולם הפרוזה."

ועוד כשלושה עמודים של שבחים לספר הזה.
אני מתייסרת מהעובדה שאני מבינה את הרגשתה של קתרין; אסור לפתח ציפיות לאושר.

אני ציפיתי הרבה זמן לספר הזה, אני זוכרת מזמן קראתי את התקציר ומיד רציתי אותו, נמשכתי לספר הזה רק מהתקציר, קניתי אותו.

אוקיי, אז למה הדעה שלי כזו שלילית לספר שאמור להיות הומוריסטי, סאטירי ומלא שנינות וציניות?
זה כי הסאטירה כל כך מוגזמת שזה כבר כואב.
יש מידות לסאטירה, כאלו שעוד אפשר לצחוק מימנו.
ואז יש את הספר הזה.
הוא עוקף את הסאטירה של 'אפס' ברמת הסבל.

הספר הזה היה בלתי ניתן לקריאה, אני מצאתי את עצמי נהנת יותר לבהות בקיר, מאשר להמשיך לקרוא אותו.
אבל אמרתי לעצמי, תקראי עד הפגישה, אז, לא יודעת, הם יהיו טיפה בני אדם.
לא. התקשורת ביניהם הייתה נוראית יותר. הספר איך שהוא נהיה גרוע יותר עד שכבר דילגתי על פסקאות, עד שאפילו זה כבר היה בלתי נסבל, ופשוט הפסקתי כביכול באמצע.

אז, מה הסיבה העיקרית שהיא גורם הבעיה?
קתרין.
לא חשבתי שאפשר ליצור דמות ראשית נוראית יותר מאשר הרשעות בסיפורי ערסים, אבל לא, גיליתי שיש רמות שפל לכל אחד בחייו.
אוקיי, אז ממה שהצלחתי להשיג ממה שהספקתי לקרוא, קתרין היא התיאור המדוייק של אישה בגיל השלושים אשר מתמרמרת על חייה.
היא מרירה, היא גסה לכולם, היא מפתחת ריבים מכלום, היא ממציאה לעצמה בעיות עם אימה, היא נתקעת באותו מקום ולא מתקדמת הלאה.
אז קתרין יצאה פעם עם דניאל, אשר בגד בה וכתוצאה מכך המערכת יחסים שלהם נגמרה. היא ניסתה למצוא חברים חדשים אבל ככל הנראה אף אחד לא הצליח לסבול אותה מספיק רק לשם סטוצים, חוץ מאחד, קית', שסובל אותה כי בזמן סקס הוא מדמיין מישהי אחרת.

היא קצת הזכירה את ברידג'ט ג'ונס עם השטויות שלה ואיך שזה היה כתוב מנקודת המבט שלה, אז חיכיתי לזה שהאישיות שלה... איך לומר... תמומש לטובה.
אבל לא.
גיליתי שהיא נוראית יותר.

כשידיד קרוב שלה פותח בפנייה את ליבו על זה שהוא חושב שאולי הם יוכלו לגרום לאחד לשנייה להרגיש קצת מאושרים יותר, והרצון שלו לעזור לה, היא פשוט אומרת לו שהוא אומלל והוא לא צריך להתרגש מזה ולהתגבר על עצמו.
"... הוא אמר שהוא חושב שאולי היא מרגישה אותו דבר, שהיא מפיצה סביבה, לפעמים, תחושה של בידוד וריחוק רדיואקטיבי שהוא מבין, ושהוא מאמין שהוא יכול לעזור בכך, מכיוון שהוא מרגיש, כפי שכבר הסביר, כל כך, כל כך דומה לה, כל כך בודד כמוה. והוא אחז בכף ידה וביקש מימנה לבוא איתו ואמר לה שהכל ישתנה: שהם ימצאו מרפא, ששני אנשים אשר בדידותם סופנית כל כך יכולים רק להיות טובים זה לזה כי תמיד יזדקקו זה לזה באופן חי כל כך.
'כן, כן,' אמרה בפשטות, מביטה בתחפושתו ואז סורקת בחטף את ההמון המיילל. 'ברור שאתה ממש ביישן ובודד.'
'את לא מאמינה לי.'
היא משכה בכתפייה, נשפה עשן אל הלילה ובהתה ביובש בדוחק הגופים הרוקדים בידיים מתוחות לשמים, בתנועות שאומרות חגיגה, תחינה או כניעה. 'אז אתה אומלל. אז מה.'
'אני אומר שאני חושב שאני יכול להיות מאושר יותר. אני חושב שאנחנו יכולים להיות מאושרים יותר.'
היא צחקה בקדרות. 'מי אמר שאני רוצה להיות מאושרת יותר?'
'האם לא כולם רוצים להיות מאושרים יותר?'
'אני לא,' אמרה, 'הציפייה לאושר רק מביאה אומללות.'
היא כיבתה את הסגרייה באדמה וקמה על רגליה כשהיא זורקת עוד מבט לכיוון החבר שלה. 'כולנו אומללים,' אמרה. 'החוכמה היא למצוא דרך לעשות את זה בלי להפוך לכזאת קלישאה מחורבנת.'
היא סקרה אותו מכף רגל ועד ראש, מהר, במזיגה של בוז ועצבות.
'שים בחזרה את הפאקינג מסיכה שלך,' אמרה."
וזה נייתן דרך אגב.
הוא מיד אחרי זה עושה לעצמו משהו, לא הגעתי לחלק שהוא מתאר מה הוא עשה לעצמו, ונשלח לשנה לשהות במחלקה פסיכיאטרית,והדבר היחיד שקתרין ודניאל עשו באות תקופה, טוב, כלום, שכחו מהקיום שלו.

ואז אחרי זה, יש פשוט עמודים של וויכוח מטומטם של קתרין ודניאל בתקופה שהם היו ביחד, והוא הולך ככה בערך;
*דניאל אומר לה שכדאי לה לקרוא את הספר הזה, הוא טוב.

-קתרין טוענת שהוא הרס לה את הסוף.

*איך?

-כי הוא אמר שהוא טוב.

*אבל הוא לא אמר לה איך הוא נגמר, הוא פשוט אמר שהסוף טוב.

-לא משנה לה מה העיניין במציאות, אלא שהוא צבע את הספר בשכבת הבטחה שלא תתקיים, ושזה מעצבן אותה שהיא צריכה להיות מעודדת לקרוא את הספר בגלל שהסוף שלו טוב ובעצם לקרוא את ההתחלה ואת האמצע כמטלה כדי להגיע לסוף הטוב, ולהוכיח לו שהיא כן יכולה לסיים ספר(? אני כבר מעתיקה את המשפטים מהספר כי אני באמת לא מבינה מה היא טוענת כאן), ואז היא משווה אכילת עוגייה לכל התהליך הזה(?).

*הוא כבר לא יודע אם היא ממציאה או חשבה מראש על הוויכוחים האלו להנאתה. ואז הוא טוען שהיא מתייחסת להנאה כמשאב מוגבל וכתוצאה מכך אם הוא נהנה זה אומר שהיא לא תהנה מכך, ואז הוא האשים אותה שאם הוא יניח שהיא תהנה ממשהו היא דווקא תגיד שהיא תשנא את זה ותאשים אותו בבניית ציפיות אבל אם יגיד שתשנא משהו תאשים אותו בשליליות.

-היא טוענת שזו הבעיה שלו, למה הוא צריך לנבא כל דבר, כי "זה יוצר בה תחושה שהיא לא יודעת אם משהו קורה באופן בו הוא אמר לה שיקרה משהו שהוא מילא את ראשה בכל כך הרבה ניבויים שהיא כבר מתקשה להבדיל בינם לבין המציאות. היא אמרה שיש לה תחושה שכל העיניין הזה הוא בכלל לא אם היא נהנית או לא נהנית ממשהו, אלא רק הצורך של דניאל להיות צודק, וזה כל כך חשוב לו, לעזאזל, שהוא מוכרח לסכל מראש כל דבר רק כדי שיוכל להנות מכך שהוא צדק."

*הוא מסכים, כל העיניין הוא שהוא צודק, והיא כל הזמן מנסה להתווכח איתו על טענתו, ורצה לדעת אם קשה לה לקבל את העובדה שהוא יכול להנות ולהיות צודק.

-היא שואלת כיצד הוא מרגיש כשהיא נהנית

*הוא עונה שהוא לא יודע כי הוא כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה היא באמת נהנית.

פה נגמרת הדוגמה ויש עוד כמה דפים המסבירים לאן זה מתפתח.
ועד כמה שלא אהבתי את הדמות של דניאל, הוא צודק 100%.
כל פעם שמציעים לקתרין סיבה להיות שמחה, או מאושרת, או להנות, היא מיד דוחה את זה בטענה שהיא לא רוצה שהציפיות לה יעלו ואז היא תתאכזב ותרגיש רע בזה, ופשוט כל השליש ספר שקראתי פשוט ממורמרת וככל שאני מתקדמת כך גם הדמות שלה נהיית גרועה יותר עד כאב.

בנוסף קראתי את העמוד האחרון, מהרגל שקשה לי להפתר מימנו, במיוחד בספרם נוראיים, וראיתי שקתרין שומרת על התינוק שהיא נושאת מקית', ז"א מסכימה להמשיך ב'מערכת יחסים' שלה, אם אפשר לקרוא ככה לסטוצים קבועים, ונשארת יהירה וגסה.
ממש התקדמות היא עברה במהלך הספר המעיק הזה.


אוקיי, עכשיו שהיא מאחורי, נשארו לי רק דניאל ונייתן. והם דווקא בסדר.
דניאל, טוב, הדמות שלו כזו... חסרת טעם, לא בהקשר מיותר, אלא הוא פשוט דמות אדישה שכזו שאין לו מאפיינים מיוחדים במיוחד, אבל בהשוואה לקתרין, הוא מקסים, אני באמת מופתעת שהוא הצליח לסבול את קתרין.
הייתה לי מן תקווה קטנה, שאחרי שהם יפגשו עם נייתן, אז אולי הם יהיו טיפה יותר, בוגרים?
אבל היי, מה שלמדתי מקתרין בספר הזה; אל תפתחי ציפיות!
קתרין ודניאל מנהלים שיחה, מתי להפגש עם ניתן, מבולבלים מהמצב, השיחה המעיקה שלהם הולכת כך:
"קתרין?"
"הקו, אממ... הקו לא טוב," אמרה. "אני אתקשר אלייך שוב."
(...)
"היי," הוא אמר.
"היי אתה בעצמך,"
"אז מה, אה..."
"מה שלומי?"
"כן."
"נהדר. פנטסטי. מדהים."
"נהדר."
"ואתה."
"נהדר, כן. באמת טוב."
"נהדר."
"את עדיין, אממ..."
"כן. אותו דבר כמו תמיד."
"מממ" "אז, אלוהים, כמה זמן כבר מאז ש..."
"שנה? משהו כזה?"
"כן. מן הסתם. וואו."
"מטורף."
"בכל אופן, טוב לשמוע מימך."
"באמת טוב?"
"כן." אמר במהירות. "ברור שטוב."
"אז נייתן,"אמר, קצת יותר מידי בחיפזון.
"כן."
"מה שלומו?"
"לא יודעת," אמרה קתרין. "הוא השאיר לי הודעה. לא החזרתי לו טלפון."
"למה לא החזרת לו טלפון?"
"אתה יודע."
"לא ממש."
"למה שאני אקח על זה אחריות?"
"כי הוא התקשר אלייך."
"רק מפני שאין לו את המספר שלך."
(....)
"נייתן," אמר. "מה לגבי נייתן?"
"כן," אמרה ביובש. "מה לגביו?"
"מה," אמר דניאל בסבלנו ודייקנות, "נעשה... לגבי נייתן?"
"יש לי הרבה עניינים,"
"גם לי."
"אבל מצד שני..."
"כן. זה מה שאני חושב."
"זה כמו... אתה יודע."
"אני יודע."
(...)
"פשוט תניחי את הקפה שם תודה קלרה,"
"בדיוק שם קלרה," אמרה קתרין. "יופי. ורק תלקקי לי את הביצים אם את כבר שם, יופי, כל הכבוד לך."
"אני מזהה קנאה קלה, אולי?"
"שיהיה."
"אז, נייתן."
"אני יודעת, אני יודעת."
"מה אומרת הבטן שלך?"
"שאתה או אני או אנחנו צריכים לעשות משהו."
"מסכים. והמשהו הזה הוא מה?"
"למה אני מחליטה את כל ההחלטות כאן?"
"אוקיי. אוקיי. בואי נחשוב על זה עד הסוף."
"מה יש לחשוב עד הסוף? אתה אף פעם לא עושה כלום בלי לחשוב עליו עד הסוף?"
(...)
"ולאן את הגעת בינתיים?"
"עצבני, אתה, אני מניחה שאתה לא מעשן."
"אני מניח שאת כן."
"הכריחה אותך להפסיק מה?"
"לא. מי?"
"אתה יודע. היא."
"את מתכוונת לאנג'ליקה."
"אם ככה קוראים לה. איך היא?"
"היא נחמדה."
"נחמדה."
"אני אוהב נחמדה."
"אלא מה"
"לא אצל כולם קושי ותשוקה הולכים ביחד, את יודעת."
"ברור שלא."
"בכל אופן, מה איתך?"
"נגמלתי מגברים."
"היית מכורה אי פעם?"
"זה מן משפט שנשמע ברגע הראשון נשכני ושנון, אבל כשבוחנים אותו, מסתבר שבעצם הוא לא אומר כלום."
"מי כמוך יודע."
"וגם המשפט הזה..."
(...)
"בוא ניסע לבקר אותו," אמרה קתרין.
"מה?"
"בוא נקבע פשוט שנוסעים לבקר אותו. או שאתה לא מסוגל? או לא רוצה? או שהיא לא תרשה לך?"
"אף אחד מאלה. אולי אנחנו צריכים לנסוע לבקר אותו."
"נהדר. מתי?"
"אני... אממ... טוב, מתי הוא פנוי?"
"אני אני אמורה לדעת?"
"את לא יכולה להתקשר אליו ולשאול?"
"ואתה לא יכול?"
"אלוהים, ככה זה יהיה עד שנגיע למשהו?"
"כנראה."

כך שכן, דניאל לא דמות קיצונית מידי, רגילה וממוצעת, אפילו משעממת טיפה.

נייתן דווקא היה הכי חביב עליו, אבל זה לא אומר שגם נהנתי בחלקים שלו.
הוא רגוע ומופנם שכזה, ולא אדיש מידי או ביצ'י מידי, הוא מתון ורגוע, אולי רגוע מידי, אבל זה בהחלט עדיף.
(כן הבנים היו כל כך קצרים)

בסך הכל, אפילו הכתיבה לא זרמה לי, אני סבלתי מהעמודים הראשונים, אבל תמיד קשה לי בהתחלה אז נלחמתי בזה, אז זה סתם הציק לי.
לא הבנתי מה אני קוראת כי החפירות של קתרין כבר היו חסרות היגיון ובכללי המחשבה שלהם הייתה מאוד מבלבלת וחסרת היגיון, והשיחות ביניהם במיוחד.
אני עדיין אבודה בעניין של הפרות, וההיפים, ומה שהלך שם וכנראה היה צריך להיות מרכז העניינים, אבל הספר הזה גרוע בשבילי מכל הבחינות, העלילה, הכתיבה, הדמויות.

בנוסף הספר 'יום אחד', שגם אותו שנאתי, עשה לי הבזקים כשקראתי את אידיופתיה.
שני הספרים האלו פשוט עוסקים במבוגרים אומללים שמאמללים את עצמם ולא מנסים לשנות את זה.
מצד אחד, זה קורה להרבה אנשים, ויש סיכוי שזה יקרה לי.
אבל מצד שני, לה לי לקרוא על זה? למה לי לקרוא משהו נפוץ בחברה כולה, ובאיזה שהוא מצב משעמם, ומשהו שפשוט יקרה לי, ואז בעצם החוויה של הקריאה נהרסת וזה סתם להכנס לרחמים עצמיים בעקבות הקריאה.

אולי אני "צעירה מידי" לקרוא את הספר הזה עכשיו כדי "באמת להבין" אותו, אבל אני לא רואה סיבה למה שתהיה לי השקפה שונה לחיים בין עכשיו בין בגיל 30, כל בן אדם אומלל מהמצב הנוכחי שלו כך או כך.
עכשיו אני אומללה מכיתה יא, פעם הייתי אומללה מכיתה ז', אהיה אומללה מהצבא, אהיה אומללה מהעבודה שלי.
אני כל החיים אהיה אומללה. אבל זה לא אומר שזה משהו שרק בו אני צריכה להתרכז כל חיי.
במקום לקרוא ספרים שמאמללים אותי, עדיף לקרוא ספרים עם חוויות שלא נחווה, מה הטעם בספר ששם מראה מולך ואומר "אתה אומלל. ואם לא, אז תהיה" כי ככה זה כל הבני השלושים בעולם הזה, נרקיסיסטיים אומללים.

אני גם מבינה שזה ספר שבא בקטע סאטירי, אבל כמו שהסברתי קודם, אבל ממש ממש קודם, הסאטירה פה כל כך כבדה ומאולצת שזה סתם כואב ולא נעים לקריאה, אני באמת לא מבינה מה היה כל כך מעורר הומור.
הסיבה היחידה שצחקתי מהספר הזה זה כשניסיתי להסביר לאחותי את החלק הראשון, של קתרין, והבנתי עד כמה המילים שיוצאות לי מהפה מטומטמות ולא יכולתי שלא לצחוק מזה שקול רק לזמן נחמד ומשחרר אחרי האומללות הזו.”

“מומלץ לצעירים בגילם. כי לצעירים ברוחם מיותר לבחוש בחוסר אונים של גיל ה30.”