אנשים תמיד יוצאים מאוכזבים, אני מתכוון - בגדול, כי בקטן יש הרבה שמחות והנאות וחיזוקים, ואפילו הצלחות. בגדול זה תמיד זה לא זה, לא בגלל שהחיים, כל חיים, הם מערכת אנטרופית סופנית, עסק שוקע ומתפורר במהותו, שבחשבון סופי תמיד מביס ומכלה את עצמו, וגם לא בגלל שהעולם הוא באמת לא מי יודע מה. זה יותר - כי בסך הכל אף אחד הוא לא מי יודע מה, ובטח לא מה שחשב וקיווה והאמין שיהיה. אבל אנחנו נושאים מבט אל הנצח ומושיטים יד קצרה ואזולה אל הכוכבים, ומנסים, ומתאמצים, ונאבקים, ומשחיתים את כוחנו ומוציאים את נשמתנו, וממשיכים לדשדש ביער הגדול והמסובך הזה, הלא מובן, הלא סביר, הלא נכון, הבלתי אפשרי, ועוד אנחנו ממשיכים לחפש את האוצר, שבלעדיו לא הגענו. ואם היינו מוצאים, מה היינו מוצאים ולמה היינו מגיעים? היינו אלוהים? ככה אנחנו חיים בהרגשה של חסר ואובדן ואוזלת יד ואשמה, וייאוש שקט ולא שקט, והמפלט היחיד שנותר לנו הוא העשייה והיצירה, כדי שתהיה לנו לפחות הוכחה שאנחנו קיימים ומנסים ולא מוותרים, ואף שאיננו מגיעים לשום מקום, אנחנו זוקפים ראש, שולחים רגל וממשיכים בסטייל. אלוהים יעמוד בזה - בוטה ופרובוקטיבי, מביך ומעורר, והוא אינו קל, הן מבחינת שפתו וסגנונו והן מבחינת המשמעות והמסר. במבנה זהו רומן מתח פסיכולוגי, ואף רומן מפתח פוליטי, המעוגן היטב בסצינה הישראלית המיידית, אך יותר מהכל לפנינו פשוט סיפור חיים, חיי ארנון אברקוב, קצין משטרה בכיר אך דחוי, חיי נישואיו, נשיו וחבריו, חיי הארץ הזאת שלנו, הנעה בין גאוניות, טיפשות ורעות, וחיי אדם שאינם מובילים לשום מקום.
אהרון בר, סופר, מו"ל ואיש עסקים. ספריו האחרים: - אל תיסע לפניקס - למה לא נעשה זאת בדרכים - תסריט רומן - חמשירי זימה