"ידידו הטוב של סבסטיאן הוא סופר שמעולם לא שלח ידו בכתיבה, ואף־על־פי־כן הוא עוסק במקצועו ואפילו בחריצות רבה.
הוא מתווה לאנשים בשר ודם עלילות שהוא בודה לפי מצוקותיהם ולפי אופיים, והם מתקשים לעמוד בפיתוי להגשים עצמם בעלילה בדויה, והם נעתרים לו – מתנהגים על־פי הוראותיו ומדברים טקסטים שהוא משנן להם, וכך כתיבתם בספר הופכת למיותרת.
את הדמיון הפורה של ידידו של סבסטיאן רואים ולא קוראים, וזה כל ההבדל בינו לבין סופרים אחרים.סבסטיאן הוא מאותם גיבורים ספרותיים שלא נכתבו."
במילים אלה נפתח הספר היוצא־דופן הזה.
קובצו בו 41 סיפורים קצרים, שמחברם מכנה אותם "הערות אגדה בקשר לאהבה", העוסקים בשאלות כגון הטירוף המושלם, החירות הגמורה, מקומו של החטא וכוחה של המילה הכתובה, ומעל כל אלה מרחפת שאלת החיים הראויים: האם יסתפק אדם בחיים בתוך עצמו, ואיך יוכל להתחייב לקשר אנושי של ממש.
הסיפורים כולם נארגים יחד למסכת אחת, הבוחנת באופן מקורי, עתיר דמיון והומור, את הקשרים שבין המציאות והשתקפותה, בין רגשות וביטוייהם, בין מקורותיהם של דימויים וגלגוליהם.
אבינועם בן זאב פרסם ספרים ומאמרים עיוניים, וזוהי יצירתו הראשונה בפרוזה, יצירה שטבוע בה חותמו של מספר מעולה.