““להיות האיש הכי עשיר בבית הקברות זה לא מה שמעניין אותי, אבל ללכת לישון כל לילה בידיעה שעשיתי משהו נפלא – זה מה שחשוב לי”, אמירה שמיוחסת לסטיב ג’ובס. אפשר לאמר שעל זה נסוב הספר.
זו הפעם השנייה שאני קורא את הספר, היות ואחרי הפעם הראשונה לא הרגשתי שמיציתי את כולו. הספר מכיל המון רעיונות, ומעורר הרבה מחשבות. ולכן, על אף האופן המקוצר בו הוא מובא, הוא קשה להכלה והפנמה. אני מניח שאחזור אליו בשלישית, בבא הזמן.
שם הספר אולי נבחר כדי למשוך את תשומת הלב של הקורא האפשרי, אבל היא איננה מדייקת. בספר מעמיד המחבר את האושר, לא מול העצב , אלא מול המשמעות. הספר כולו נסוב סביב מושג המשמעות, במובן הרחב שלה (ולא במובן הצר של פירוש) והמשמעות היא הגיבורה הראשית. המשמעות מוצגת כרכיב בחיי האדם, שתנועת הלברליזם וחופש הפרט הקריבו על מזבח האושר והאינדיבודואליזם. הציטוט שתפש את עיני, מתוך שלל המשפטים בספר הוא:"המשמעות היא הכרזה על חוסר התקווה של האגואיזם, ועל ביטול העליונות המוחלטת של החירות".
אינני יודע עד כמה הדעות והרעיונות בספר מקוריים או סיכום של הרבה כתבים אחרים. מוזכרים מספר הוגים פילוסופים ידועים יותר או פחות, אבל לרב המחבר מדלג במוצהר על העמקה אקדמית. המחבר גם לא תמיד מנמק את טיעוניו, ולעיתים נסחף להטפה. לפיכך זהו לא ספר פילוסופיה, אלא יותר ספר מוסר. מוסר שאינו במובן המודני של "אתיקה" אלא במובן היותר מוקדם של הוראת דרך (" שְׁמַע, בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ " - מוסר שהוא ההסרה של האדם מהדרך שאינה נכונה,) . וכן, גם אלוהים ודת נכנסו לספר, והם הפעם בין החברה הטובים.
את הספר לא רכשתי אלא שאלתי בספרייה. כרטיס ההשאלות שלו אולי מעיר יותר מכל על מעמדו של הספר - יש בו שתי השאלות. אחת היא ההשאלה הנוכחית, והשניייה , מלפני שנתיים, היא הפעם הקודמת שקראתי בו. לדעתי זה חבל, כי הספר מאוד משכיל ומאיר עיניים. וכאמור, יחסית לרוחב היריעה ועומקה, המחבר הצליח לקצר ולפשט את הנושא במידה רבה. הסברה היחידה שלי לכך שאינו נקרא, היא שהנאמר אינו חידוש, אלא רק הסבת תשומת לב מחדש למשהו שהיה ידוע מזמן. אפילו המחבר מודה, לקראת הסוף, שכך הדבר (למי שמתעניין הוא מביא את משל האישה במסכה).”
