הנרי סבור שהוא יודע בדיוק מתי האישה בת התשעים וארבע מהדירה הסמוכה, מתה. הוא שומע אותה נכבית. עד כה, הוא לא היה מסוגל להבחין בינה לבין המכשירים החשמליים שלה, מכונת הכביסה שלה, שואב האבק, מִתקן ההסקה, הטלוויזיה. אבל ברגע שהיא נופחת את נשמתה, הוא שם לב שרעש שלא היה מודע לו בעבר, נפסק. אולי זמזום או המהום? קשה לומר. אין מילה מתאימה לצליל שמשמיעים חיים.
"נו טוב", מהרהרת בקול רם עוזרת הבית שלו, ברגע שהשמועה על המוות מתחילה להתגלגל. "מה זה כבר עוד אחד?"
"הרבה מאוד, אם במקרה אתה הוא אותו אחד", מגיב הנרי.
היא נועצת בו מבט אירי תקיף, ומתעלמת מן הרגישות הבריטית למרחב המחיה ההולם שאמור להיוותר בין שני בני אדם שאינם קשורים זה לזה בקשרי נישואים.
"זה מה יש", היא אומרת במשיכת כתפיים, וממשיכה בניקוי האבק. כולם כאן מושכים בכתפיים ומנגבים אבק. לא בדיוק דרוכים. בעיקר פטליסטים, מחכים לפיצוץ. הנרי לא חושב כמוהם. הנרי פשוט מחכה למותו. קיים הבדל דק בין השניים. למי אכפת מגז רעיל ברכבת התחתית או מהליקופטרים שמרססים את העיר באנתרקס? ככל שזה נוגע להנרי, העתיד הוא קטסטרופה פרטית, עניין אישי שבינו לבין בוראו. זו תמיד הייתה הצרה עם הנרי. הוא מעולם לא הצליח לראות את התמונה במלואה.
במקום להישאר בדירתו בשעה שבדירה הסמוכה מוטלת גופה, הנרי אוזר עוז ויוצא החוצה. בדרך כלל הנרי לא אוהב לצאת החוצה, ולאו דווקא בגלל האנתרקס. מנקודת ראותו של הנרי, החוץ הוא בית משוגעים. היסטוריונים של השיגעון יאשרו את דבריו ויאמרו שאמנם אלה הם פני הדברים: המשוגעים משתחררים מבתי המשוגעים ומסתובבים כעת חופשיים ברחובות. אבל הנרי אינו מתכוון לכך. במילה שיגעון, מתכוון הנרי בעל העצבים הרופפים להתנעת המנוע בזמן שהמכונית נותרת על עומדה או לנהיגה עם יד אחת על הצופר – אתם רשאים בהחלט לפרש את המשפט הבא באופן סקסואלי, אבל הנרי חושב על תקיעה מתמדת. הוא מתכוון לשיגור הודעות טקסט לאדם שעומד על ידך, או לחיבור לרשת של חוטים שמאפשרת לך לדבר היישר אל חלל האוויר, דיבור עם אלוהים, כך זה נראה להנרי, או לנעילת נעלי ריצה שלא בשעת ריצה או לצעידה לעבר הנרי עם פרצוף חמוץ וכלב קשור בחבל, כדי לבקש ממנו כסף. למה שהנרי יתרום כסף למישהו עם פרצוף חמוץ? בגלל הכלב? בגלל החבל?
אבל יש לצאת החוצה ויש לצאת החוצה, והנרי נאלץ להודות שהיציאה הנוכחית החוצה, עולה לאין שיעור על קודמותיה. עדיין יותר מדי התנעות מנועים וצפירות והצקות תחבורתיות דומות נוספות, תופעות מחויבות המציאות בהתחשב בחנייה המשולשת הנהוגה כאן: אנשים יוצאים מהמכונית כדי לומר שלום לאנשים אחרים שיוצאים מהמכונית רק כדי לומר שלום, והאומללים שנתקעים בתווך חוטפים התקף לב בעודם רכונים אל צופריהם − אבל אלה הן הצקות מסוג משובח יותר, וגם בגדי ההתעמלות, בעיקר אלה שלובשים הקשישים, מעידים על עידון רב יותר ומתאימים יותר לקריקט או לחתירה ביאכטה מאשר למשחק כדורגל, מן הסתם הודות לקִרבה ללוֹרדס ולאגם הסירות שבריג'נט פארק. ובאשר לגברים חמוצי הפנים עם הכלבים, הרי שרק לעתים נדירות הם מרחיקים לכת עד אזורי היוקרה של 8NW, בדיוק כפי שנהג הנרי לעשות עד לא מכבר. הנרי לא מכאן, כמו רבים מן האנשים שהוא פוגש ברחוב או נתקל בהם באקראי במעלית, מה שמסביר את משיכתו העיקרית למקום הזה. עדיף להיות זר בין זרים, חושב הנרי, ולא משנה עד כמה עצביהם מרוטים, מאשר להשתייך למחצה אל המקומיים.
בתקופה שקדמה ל- 8NW, הנרי חי בלי סְפָרות המיקוד הנלוות לכתובת קבועה, ועם כאב הראש הקבוע של מי שמעולם לא היכה שורש. רגל יבשה אחת על מדרכות העיר, והשנייה רטובה ושקועה בתעלותיה ובשלוליותיה של אדמת בּוּר קודרת כל כך, עד שהיה זה אך נס אם פֶּרח בודד אחד אזר עוז ופרח בה − ומעטים בלבד העזו.
מטיילים הגיעו והתפעלו, אבל מטיילים אינם אלא עוברי אורח. באשר לילידים, ההסבר שנתן הנרי למבקרים בקוטג' השכור שלו, היה שהם נראים כפי שהם נראים − עבי חוטם, כפופי גו ועתירי שוּמות, מפני שהם מעולם לא עזבו את המקום בערך מאז תום עידן הקרח או כל מועד אחר שבמהלכו התהוו קרקעות הבּוּר העצומות. "כתוצאה מכורח אבולוציוני, הם גידלו ראש מתחת לכתפיים", המשיך הנרי, "ומאז הם לא הצליחו להחזיר אותו למקום הנכון". בהניחם שהוא מתלונן על סביבתו, תהו בקול הפחות מעודנים מבין אורחיו של הנרי מדוע, אם כן, הוא התגורר בקוטג' נטול מים חמים, בסמוך לתעלה. למען השם, למה הוא ציפה? בתגובה, נהג הנרי לפעור את עיניו לרווחה. הוא לא היה מוכן להניח לזרים להשמיץ את המקומיים שלו. ככל שהנרי היה מסוגל לזכור, הוא נהג להתעורר ולהביט בנוף, שהרי הפֶּנין עיגלו את קצותיו כמו ריס. הרי הפֶּנין היו הרי המוֹרְן שלו. הוא ייחס משמעות לירית לגוני הירוק והסגול שלהם. הם היו האַלְפִּים שלו. הם הרחיבו מבחינתו את גבולותיו של המושג, "אפשרי". כל מהותם אמרה זרות והבטחה.
היה עליו לדבוק בנוף. הנרי הרבה יותר מאושר כאן ובהחלט אפשר ללמוד מכך משהו, מפני שהנרי אינו מאושר אבל לכל הפחות הוא מרגיש איכשהו בבית, דווקא מפני שהוא לא בבית. אבל הנרי לא מתגורר כאן זמן רב ולמען האמת, הוא כלל לא היה מגיע לכאן לוּ היה דבק במִשרתו או בנעוריו או אילוּ היה לו מישהו לאהוב, ואלמלא המקריות שבה התגלגלה לידיו דירת פאר דרומית, זו שבסמוך אליה שוכבת עכשיו הגברת הקשישה והמתה.
דירת הפאר היא סיבה נוספת שבעטיה מעדיף הנרי את הפנים על החוץ. חדר השינה עם נברשת הבדולח מעל מיטתו, אמבט שקוע, ווילונות חשמליים − לחיצה על השלט והאורות נדלקים, האמבט מתמלא והוילונות נסגרים. חייו של הנרי מעולם לא היו כה נוחים. מערכת ההגברה טובה עד כדי כך שהוא לא מצליח לאתר את הרמקולים, הוא פשוט שומע מוזיקה בכל רחבי הדירה. בתולת ים לבנה וחשופת חזה ממוצא סעודי, מסתירה את מיכל הניאגרה בשירותים ומגלמת הבטחה להצמיד את גופה לשלו כשהוא מתיישב. פקק פלסטיק תקוע בכל אחת מפטמותיה וממנו, כך הסיק הנרי בתחילה, אמורות לפרוץ מזרקות, למרות שלהנרי אין מושג מדוע עליו לייחל לכך שמזרקות יטפטפו במורד עורפו בכל פעם שהוא נכנס לשירותים. בסופו של דבר, הוא הגיע למסקנה שהפקקים פשוט נועדו להגן על הפטמות בשעת הרמת מושב האסלה, אבל הוא ממשיך למשש את האזור שוב ושוב, מתקשה להיגמל לחלוטין מן התקווה שביום מן הימים, הוא ימצא שם מזרקות.
הנרי מסוגל להסביר איך התגלגלה הדירה לידיו. הבעיה היא הלָמָה. כי יש אלוהים, זו הסיבה, וזה ההסבר המוצלח ביותר שהנרי מסוגל לו, או לפחות ניסיון ההסבר המוצלח השני במעלה. אלא אם כן יש גם שטן, ו-8NW מועמד להריסה. שאלת האֵיך פשוטה הרבה יותר. מעטפה שהציצה מתיבת הדואר של הקוטג' הכפרי שלו, זו התשובה, בדיוק בשעה ששקל את עתידו, מעטפה שהכילה הסכם העברת בעלות. הוא משער שמדובר בהסכם העברת בעלות, על אף שאי-אפשר לסמוך על הנרי שיבין כהלכה מסמך כתוב, אלא אם כן מדובר במסמך המכונה בעגה המקצועית שלו: "דמיוני". להסכם נלווה מכתב מאת שפירא וינקוביץ, עורכי דין, ובו פורטו התנאים לקבלת השי: עליו לכבד את תנאי ההסכם המופיעים בחוזה המצורף, לשמור על השקט, להתחייב שלא להחזיק בעלי חיים או כלי נשק וגם לא לשאול שאלות. בתמורה, זכאי הנרי לצפות לחיים שלווים ונטולי שקרים. הנרי לא חושב שזו טעות. הנרי סבור שהוא יכול למצוא מעט היגיון בכל זה אבל אם במקרה הוא טועה − אם במקרה שמו של מישהו אחר אמור היה להתנוסס על החוזה, הנרי נַייגל אחר, הראוי לכך אף יותר ממנו − הוא מתכוון ליהנות ממזלו הטוב, לפני שזה יילקח ממנו שוב. כמו החיים עצמם.
אלא שדרישותיו של הנרי מן הפְּנים, תובעניות לא פחות מדרישותיו מן החוץ. הוא לא מתהולל באמבט השקוע או שוכב לישון כשנברשת הבדולח דולקת. לרוב הוא משוטט חסר מעש בקימונו (יומרני), מכין תה בסמובר (גם כן יומרני, אבל הרי במאה העשרים ואחת כל דבר מוגדר כיומרני, כל דבר שהוא, פרט לשיטוט חסר תוחלת בנעלי התעמלות שכיתוב כלשהו משורבט עליהן, נחשב יומרני) − ותר בלבו אחר שלווה.
הוא מתענג על כך שלונדון נשקפת אליו מכל החלונות שבדירתו − ריג'נט פארק, גן החיות, המסגד, מגרש הקריקט של לוֹרדס, מגדלי העיר. הוא מעדיף את כל אלה על פני הגבעות. מבחינתו, המראות מעידים על כך שהחיים נמצאים בהישג יד אם רק ירצה בהם. והנרי אינו רוצה בהם, אבל הוא אסיר תודה על שניתנה לו אפשרות הבחירה. מי שמתכנן לתור בלבו אחר שלווה, חייב לדעת שהחיים מתנהלים בהישג יד.
"בעלי חושב שקודם כל הם יפציצו את מרכז העיר", מציינת עוזרת הבית שלו, ורומזת שדירתו של הנרי היא נקודת תצפית מצוינת, שממנה אפשר להשקיף על מרכז העיר העולה בלהבות. הנרי תוהה אפילו אם היא מנסה לסחוט הזמנה להגיע לשם עם בעלה בזמן אמת. אבל לא זו השלווה שבלב, שהנרי תר אחריה. הנרי חושב על עצמו. הוא בסך הכול רוצה להרגיש טוב פעם אחת ויחידה בחייו, בהשוואה לשאר האנשים בעולם.
דבר נוסף שהנרי משתוקק אליו, זה להישאר בפנים ולנהל שיחה נוקבת עם אביו. מי אני? מי אתה? האם אתה אוהב אותי? האם אני מאכזב אותך? אתה לא רוצה לדעת אם אתה מאכזב אותי? מעולם לא חשבת על זה? מעולם לא הרגשת רע? אתה מרגיש רע עכשיו? בנוגע אליי? בנוגע לאמא? בנוגע לעצמך?
כל זה.
האם הנרי אינו קשיש במקצת מכדי לנהל אורח חיים שכזה? האם בגילו הוא אינו אמור לצפות בתוכניות הבוקר בטלוויזיה או לשחק קָנַסְטָה עם חבריו רעי המזג, או לקרטע בפארק עם נכדיו?
קרוב לוודאי שכן. קרוב לוודאי שמאוד לא בריא לעשות את הדברים שהוא עושה. הצרה היא שלהנרי אין ילדים שעשויים ללדת לו נכדים, וגם לא נותרו לו חברים שיכולים להשאיל לו את שלהם. הנרי שם ללעג ולקלס את כל קשריו החברתיים, בין אם באמצעות זלזול בהישגיהם של חבריו, הימנעות מחברתם או "שאילת" נשותיהם, ואתם יודעים טוב מאוד איך חברים מתנהגים כשמתחילים עם דברים כאלה.
ולכן אין לו גם עם מי לשחק קָנַסְטָה.
למעשה, "שאילת נשותיהם" מהווה תיאור מתקתק מדי ובה בעת גם נועז מדי של התנהגותו בפועל של הנרי, שנכון יותר לתארה ככריעת ברך בהבעת פנים רגשנית, תוך כדי התוודות על תחושות מסירוּת עזות שלמען האמת, הוא לא היה מודע לקיומן עד לרגע שבו העלה אותן על דל שפתיו. מתוך רחמים, הו, כן, וגם מתוך סקרנות גרידא, לעתים גם הן "שָׁאֲלוּ" אותו. שאלו אותו, זיינו אותו והחזירו אותו למקום. אך כמי שיש לו סיבה טובה לפקפק ביכולתו להתקיים בגרסתו הפעילה של כל פועל שהוא, מְשווה הנרי נופך זוהר למעשי ההוללות הזעירים שאפיינוהו בצעירותו.
בכל מקרה, בין אם הוא היה זה ש"שאל" אותן, או שהן היו אלה ש"שאלו" אותו, אין לו עם מי לשחק קנסטה.
ואם כבר מדברים על זה, גם אין לו אבא. בכל אופן, אביו כבר לא בחיים. אבל פעם היה לו. לכל אדם שאביו כבר אינו בחיים, היה פעם אב, או לכל הפחות סיפרו לו על אביו. אי-אפשר להסתדר בעולם מבלי להכיר את מושג האב. מושג האב, ובעיקר דחייתו של האב, מניע את העולם המודרני, והרי אי-אפשר לדחות דבר מה שלא היה לך מעולם.
כך שמבחינתו, הנרי לומד כרגע לדבר עם אביו.
שום דבר דרמטי. שום "אבי, את פני אבי נדמה לי כי אראה".[1] שום גשר לעולם הבא או שולחנות רועדים. במרפקים שעונים על שולחן הכתיבה הירוק כהה − שירש במסגרת עסקת חבילה יחד עם הדירה − וסנטר מעורסל כגביע, שיוצרות שתי כפות ידיו הצמודות מדי זו אל זו, שוטח הנרי בדממה את טרוניותיו בזמן שאביו, המת מזה עשור, מקשיב. בגלל מודעותו לכך שאביו מבין את דבריו באופן חלקי, שילוב של תפיסה איטית וחוסר אהדה, הנרי מעריך את תשומת לבו. הוא לא רוצה שאביו יפייס אותו. כשמתחילים לפייס אותך, סימן שאתה כבר בדרך לקבר. אם תמשיך להתווכח, סיכוי טוב שתחיה לנצח.
זה תפקידו של אביו של הנרי: לראות דברים בצורה שונה ולשמור על בנו בחיים.
ככה זה היה מאז ומתמיד (אביו של הנרי ממשיך להתווכח). לא שקיבלתי על זה אי פעם קרדיט, אבל מאז ומתמיד זה היה התפקיד שלי. מי עוד היה מוכן להציל את הילד מטביעה?
טביעה במה, אבא?
כאילו שאתה לא יודע. טביעה בנשים, טביעה בספרים, טביעה במכתבים חולניים, טביעה בפחדים שלך...
ובאשר לשאלה למה רוצה הנרי לחיות לנצח כשאין לו חברים ואף אחד אחר לאהוב אותו, והוא סבור שהחיים הם בית משוגעים – זו באמת שאלה טובה. אבל מעצם טבעה, המכונה אינה רוצה לכבות לעולם. שאלו את הקשישה בת התשעים וארבע מן הדירה הסמוכה. רק אל תצפו לתשובה.
אדם אחד בלבד מתאבל עליה. כשהנרי יוצא מדירתו הוא נתקל בו במסדרון, עומד כמו ילד שזה עתה הועף מהכיתה, כובעו מסתיר את מבושיו, מכבד את זיכרה של המנוחה, בשעה שאלה שאמורים לבצע מתוקף תפקידם פעולות שונות, שמן הראוי לבצען בגופה, טרודים בביצוען. וגם, כך נדמה להנרי, בוחן בקפדנות את הצבע שעל גבי הקיר.
הנרי מניד בראשו. "אני משתתף בצערך", הוא אומר. המילים מתגלגלות על לשונו. מישהו מת? אני משתתף בצערך. פעם, היה זה תפקידו של אביו של הנרי לומר למשפחה האבלה שהוא משתתף בצערה. כעת האחריות עוברת להנרי. בוקר טוב, אני משתתף בצערך...
האָבֵל הוא פחות או יותר בן גילו של הנרי והוא נראה כמו אדם שבעבר, בתקופה שבה גברים מבוגרים עדיין היו באופנה, נהגו לתאר כ"נאה". נאה שנס ליחו. שפם ג'ינג'י, גבות אימתניות, לסת בולטת, שיניים מוכתמות מניקוטין, לחיים תפוחות של כלב ציד, גוון עור אדמומי. "איזה מזל מחורבן", מתחשק להנרי לומר.
"ציפיתי לזה כבר זמן מה", אומר לו המתאבל.
"מצטער, לא ידעתי", אומר הנרי. "ידעתי שהיא מבוגרת, אבל היה לי הרושם שהיא בריאה".
"בריאה מספיק כדי למשוך עוד תשעים שנה. אבל תמיד אפשר לקוות, לא?"
"כן, אני מניח שכן", אומר הנרי. ואחר-כך, מכיוון שנראה לו שמצפים שיאמר דבר מה נוסף, הוא שואל: "אתה הבן היחיד?"
"אני? לא ממש. רק הבן החורג. היא הייתה הקרצייה של אבא שלי, הזקנה".
הנרי לא שומע היטב. "פרגייה?"
"קרצייה, פרגייה, אותו הדבר. הוא אף פעם לא היה מסוגל לראות אישה, הקשישון הזה, מבלי לעשות משהו מטופש".
הנרי שם לב שהאָבֵל מניח למילים לגווע בחזהו באופן מיוחד, כאילו שכל מה שמתרחש סביבו הוא בגדר חוצפה גמורה אבל הוא אינו יכול לעשות דבר בנוגע לכך, אם כי להנרי אין מושג אם מדובר בחלק בלתי נפרד מאישיותו של האיש או שאולי מדובר בתולדה של האבל שפקד אותו, או של ארוחת בוקר שנעכלה בחופזה. "בכל אופן, תנחומיי", אומר הנרי ומנסה להמשיך בדרכו.
המתאבל מושיט את ידו הימנית, בעוד ידו השמאלית ממשיכה ללפות את הכובע שבעזרתו הוא מסתיר את מבושיו המכובדים. "לַכלַן", הוא אומר, רוק ניתז משפתיו. "לכלן לואיס סטיבנסון".
שם שובר שיניים, אבל הנרי חושב שאדם בגילו של לכלן לואיס סטיבנסון, אמור להיות מסוגל לומר את שמו מבלי לירוק. הייתם מצפים שהנרי עצמו, שספג די והותר יריקות במהלך חייו הארוכים, לא יתרגש מחלקיק מזון שנחת בזה הרגע על שרוולו. אבל הנרי מתקשה, ומאז ומתמיד הוא התקשה, להתרכז בדבריו של אדם שפלט בזה הרגע פירור של אוכל על שרוולו. הוא בוהה בו, מהופנט – בגרגר, בכתם, באטום. לא מנומס, אבל אין לו ברירה. בדיוק מאותה הסיבה שאסור לו להביט, הוא אינו יכול לעשות דבר פרט לכך.
לכלן לואיס סטיבנסון מקשקש משהו על כך שהם עומדים להפוך לשכנים, ועל תוכניותיו לעבור לדירתה של הזקנה ברגע שהגופה תסולק משם. הדירה שלו על-פי חוק. היא הייתה כזו מאז ומתמיד.
"סליחה, מה אמרת?"
"אני ירשתי אותה מלכתחילה, אבל הייתי צריך לחכות. לא ממש יכולתי להעיף אותה".
"ובכן, כל דבר בעתו, כמו שאומרים", אומר הנרי ומנער את שרוולו.
לכלן תוחב את לשונו בלחיו. "אלה בדיוק המילים שהזקן אמר לי על ערש דווי לפני שלושים שנה", הוא אומר, כאילו שהנרי אשם בכך שהוא נאלץ לחכות.
כולנו ממשיכים להילחם במתים, חושב הנרי ומגיף את דלתות המבואה. הוא בודק וכעבור שנייה שב ובודק את מנעולי הביטחון, מאזין לצליל נקישתם, ולאחר מכן הודף אותם בכתפו. טיפוסים חשודים מסתובבים לאחרונה בבניין, עוברים מדירה לדירה, מוכרים מוצרי חשמל מוברחים, מעבירים אותם מדירה לדירה ומאיימים בסתר על הקשישים, שהחל מיום הולדתו הבא, גם הוא יימנה עמם באופן רשמי. אף אחד לא מודה שהוא מכניס אותם לתוך הבניין. יכול להיות שהם פשוט צועדים להם פנימה בנחת, מתנהלים במרחק של צעד אחד או שניים מאחורי דייר תמים − קשיש מכדי להבחין בהם או מבוהל מכדי לשאול שאלות. ככה זה בבניינים שמרבית דייריהם קשישים: באותה המידה, אפשר להפליג בים במסננת.[2] כך שהנרי שב ובודק את המנעולים ואחר-כך בודק אותם פעם נוספת, מטיח בהם את מלוא כובד משקלו, כוח בלתי מבוטל בימים אלה, מפני שהנרי נעשה כבד. אם ינהג כך בכל פעם שייצא החוצה, מרב הסיכויים שהוא ירופף את מנגנון הנעילה ויאפשר לסוכני המכירות של מוצרי החשמל המוברחים להתגנב שוב פנימה.
הבניין משווע לשוער. כמקובל בדירות יוקרה מסוג זה, בבניין עובדים אנשי שירות אבל אם רוצים משהו, צריך לצלצל בפעמון מיוחד ועד שמישהו מואיל בטובו לענות, הדיירים עלולים לדמם למוות. הם זקוקים למישהו שיעמוד על המשמר עשרים וארבע שעות ביממה ואם אפשר, שיהיה חמוש. הנרי לא בטוח לגבי הנשק, אבל יש לו יסוד סביר להניח שפעם עבד כאן שוער. יתרה מזו, הנרי גם מאמין שהוא פגש בו...
הנרי פיתח תיאוריה שלפיה הדירה התגלגלה לידיו הודות לאדיבותה של פילגש עשירה של אביו. לפי התיאוריה של הנרי, הדירה שימשה כקן האהבים הסודי של אביו: רחוקה מרחק רב מהבית, רחוקה מכדי שאפשר יהיה לקפוץ לשם ברכיבה על אופניים בין הארוחות, אבל אביו תמיד נע בדרכים − נוסע לעתים קרובות לכנסים ולוועידות קוֹסמוּת, והוא היה יכול לנהל בנקל חיי נישואין נוספים במקביל לראשונים. הנרי לא מתכוון ל"בנקל" מבחינה כלכלית, ספק אם אביו היה מצליח לממן את מספר הנורות שהנברשת צורכת במשך שבוע ימים, אלא לאופן שבו דבר מעין זה עשוי היה להלום את אופיו הצייתני של אביו. מישהו משכיב את אביו של הנרי על מיטת נוצות, ואביו של הנרי פשוט מתקשה להסביר שיש לו כבר איפה לישון. יותר מכל דבר אחר, זה עניין של נימוסים והליכות. אביו של הנרי אינו מעונין לפגוע באף אחד. למרבה הצער, בדיוק אז אמו של הנרי נהרגת בעודה יושבת במושב הקדמי של אוטובוס בעל בלמים דפוקים, שעושה את דרכו ללונדון (ללא ספק, בניסיון כושל לגלות את האמת). מיד לאחר שמודיעים לאביו של הנרי על הטרגדיה, הוא נוסע דרומה להחזיר את הגופה (הנרי מתקשה לשוות בנפשו מה היה מצבו הנפשי. הרי מדובר באביו ונוסף לכל, גם בגופה), ומיד לאחר שהוא רואה אותה הוא חוטף שני התקפי לב קטלניים − צער ואשמה, אשמה וצער − המותירים את בני-הזוג מאוחדים יותר במותם, כך רוצה הנרי לחשוב, משהיו מזה זמן רב בעודם בחיים: אוחזים ידיים, מעז הנרי לקוות, אם יש בכלל ידיים בגן עדן, ומי יודע, אולי אפילו מתמזמזים שוב. כתוצאה מכך, הפילגש הלומת הצער מטפחת את הדירה במשך שנים והופכת אותה למקדש עד שגם היא מתה, בודדה ומלאת חרטה, ומחליטה להוריש את הדירה ללא שום תביעות בעלות (באמצעות שפירא ומנקוביץ) להנרי − בנו יחידו של הגבר שאהבה ולמותר לציין, גם של האישה שהרגה.
הנרי נוטה להאמין בתיאוריה הזו ובכך שדיירי הבניין נהנו בעבר משירותיו של שוער בגלל זיכרון ישן של גבר אדום פנים ומייבב, שניגש אליו בשעת ההלווייה של הוריו. גבר שעטה מעיל גשם שחור ונראה כמו מקונן העיירה או פקיד הוצאה לפועל, ושאל את הנרי אם יואיל בטובו לסור עמו לרגע הצדה. אלמלא הבכי, היה הנרי חושד שהאיש הוא גובה כלשהו של העולם התחתון. לא מתקבל על הדעת שלאביו היו חובות כתוצאה מהימורים או שהוא היה מעורב בעסקי סחיטה ודמי חסות, אבל במחשבה שנייה − בכל האמור באביו, כל דבר שבעולם בהחלט עשוי לעלות על הדעת. בכל אופן, הבכי סיכל את האפשרות הזו. הנרי מעולם לא שמע על אנשים שבאים לכסח אותך במכות כדי לסחוט ממך כסף, ותוך כדי כך גם ממררים בבכי. האיש לא היה קרוב משפחה ואפילו לא קרוב רחוק, הנרי היה בטוח בכך. הוא הסיר את כובעו בשעה שהיה אמור להמשיך ולחבוש אותו ולא איחל להנרי, כמקובל, "חיים ארוכים".
האם על-פי המנהג הדתי, הנרי היה אמור להיעתר וללחוץ את היד שהושטה לעברו ללחיצה? האם מותר לשאר הבשר האבל הקרוב ביותר אל הנפטרים לגעת באדם אחר, או להניח לאדם אחר לגעת בו? האם מי שקובר את שני הוריו גם יחד, רשאי להביט בעיניו של יצור אנושי אחר ביום הקבורה? או אם חושבים על זה, בכל אחד מן הימים העוקבים? כל המראות בבית היו מכוסות. האם כדי למנוע עיסוק בהבלים חיצוניים או כהמלצה על עיוורון? אי-הידיעה הייתה מכובדת. התעייה באפלה, חשב הנרי, הולמת את הנסיבות. אדם אינו אמור לשלוט בעצמו ביום קבורתם של הוריו. מדוע, אם כן, לא להניח לפקיד הבכיין מטעם ההוצאה לפועל, או מי שזה לא יהיה, לפתוח בכוח את כף ידו ולהניח שם חפץ שמגעו דמה לתיק מלא מטבעות נחושת משונים – מעות אזרביג'אניות, אולי? ואז לקפל את אצבעות ידיו הקרות כקרח של הנרי בזו אחר זו, כמו היו אצבעות של תינוק. "כל אותן שנים שבמהלכן עמדתי ברוח ובגשם", אמר להנרי, משתהה בין הברה להברה כדי למחוט את אפו בשרוול מעילו, "תמיד התייחסו אלי באדיבות. תזכור את זה אם מישהו ינסה להכניס לך לראש דברים אחרים. אף פעם לא נתקלתי ביחס אחר. אף פעם לא. אבל לבי הוא לא הלב השבור היחיד, מר נייגל. אני בטוח בכך. ואם תחליט שאתה רוצה להפוך את המקום הזה לביתך", האיש טפח על אגרופו הצייתן של הנרי, "תעשה חסד גם עם החיים וגם עם המתים. זה המסר העצוב שעלי להעביר לך מתוקף תפקידי. חסד, מר נייגל. תרגיש חופשי. אתה אהוב הודות למי שהביא אותך לעולם, מר נייגל. תרגיש חופשי". ולאחר מכן הוא נשך בחוזקה את שפתו, הרכין את ראשו המגולח וצעד לעבר רגבי העפר הטריים, שתחתיהם שכבו הוריו המרוטשים, ממש כאילו התכוון להשליך את עצמו עליהם. כשהוא נזכר סוף כל סוף לפתוח את ידו הקמוצה, ראה הנרי צרור מפתחות, אבל לא היה לו מושג לאיזה נכס הם שייכים. הוא ידע שאביו שלח גרורות אל מחוץ לבית, ושכר מחסנים ומבנים ריקים (מתחת למסילות רכבת) כדי לאחסן את חפציו בכל רחבי מנצ'סטר, ולכן הוא שיער שצרור המפתחות נועד לאחד מהם. ובאשר לאדם הלא מוכר, אביו נהג לקבץ סביבו עשרות אנשים מסוגו: נוודים טרופי דעת שהוא הרעיף עליהם את נדבנותו הנלהבת, מעריצים מטורפים לא פחות, חובבים נלהבים של עבודתו. רק כעת, לאחר שגיבש לעצמו תיאוריה חדשה המסבירה את השתלשלות האירועים, מבין הנרי שאותם מפתחות אבודים ונשכחים היו שייכים כנראה לדירה הזו, מקדשה של אותה אהבה אסורה, ושהשליח שבור הלב של אותה פילגש שבורת לב עוד יותר, שלכל הפחות הפגינה את הטקט הדרוש על מנת להתרחק, היה כנראה השוער של הבניין.
היו זמנים, חושב הנרי, כשהוא מתאמן בלחשוב כמו הזקן שיהפוך להיות בקרוב, שזהותם העצמית של בני האדם לא סתרה בהכרח את תחושת החובה שלהם. היו זמנים שבהם הם הרשו לעצמם להיקשר לעבודה מבחינה רגשית, ללא רגשות טינה. איפה אפשר למצוא כיום שוער שמבכה דייר שנפטר? איפה אפשר למצוא כיום שוער, נקודה? אישה זקנה נכבית לה בקומה העליונה ואין איש שיודיע על כך לדיירי הבניין – או שהם יריחו או שלא – לא כל שכן, שיזיל עליה דמעה.
וזה יהיה גם הסוף שלי, מזכיר לעצמו הנרי. הוא יודע מה מצפה לו. הוא ישרך את דרכו הביתה אחר צהריים מטורף שגרתי אחד, יחוש דקירה בלבו ואז יחרבן במכנסיים. תיאור לא מדויק לחלוטין מן הבחינה רפואית, אבל הנרי מעולם לא היה מבין גדול במתרחש בגופו. עדין מדי. אנין מכדי לנסות לברר. אבל מה שאמור לקרות יקרה, בין אם אתה מבין גדול ובין אם לאו. הוא יחרבן במכנסיים בפרהסיה. הוא ייצא מתוך גופו שלו, וצואתו תהיה משולה לפסולת של חייו ושל ישותו. רואים את הטינופת הזו? זה הנרי. וכל העדינות, כל ההתבוננות הזהירה, כל הרעיונות המתנשאים, יירדו לטמיון.
עדיף לא לצאת החוצה. עדיף להישאר במיטה, כמו הגברת הזקנה. אבל הוא אוהב את תחושת החזרה הביתה, והוא לא יכול ליהנות ממנה אם לא ייצא החוצה. הוא צועד במשך ארבעים דקות, ניצל פעמיים ממתקפות תחבורתיות − בפעם הראשונה כשהוא מנסה להיכנס לריג'נט פארק ובפעם השנייה כשהוא מנסה לצאת ממנו − ואחר-כך הוא עולה לאוטובוס הנוסע למרקס אנד ספנסר ברחוב אוקספורד, שם הוא מתמסר להתבוננות בקשישים ממנו, הפושטים על אחד מבתי הקפה. קפה חיים חדשים, זה שמו. הא! הם אוגרים מזון לְפֶּרֶק הזמן שעוד נותר להם לחיות, דוחפים לכיסיהם את שקיות הסוכר, החלב, והמפיות החינמיים, חלקם בגלוי וחלקם בחשאי, כמו סנאים. מתי גם הוא ינהג כך? הוא בודק את העומק של כיסיו. עכשיו? האם כדאי לו להתחיל עכשיו? שתי קשישות בשולחן הסמוך לשלו קוראות כתבי עת, העוסקים בעצמים בלתי מזוהים. שתיהן בעלות מראה חולני. זרועה האחת של כל אחת מהן נתונה במתלה, כתם סגול מתחת לעין השמאלית של שתיהן, על מסעדי כיסאותיהן תלויים מקלות הליכה. האם ייתכן ששתיהן נחטפו בספינת חלל? תוהה הנרי. האם דעתן נטרפה עליהן לאחר שהן ניסו לשכנע את הבריות להאמין לסיפור הזה? הוא מבין לליבן. גם הוא משוטט בודד בין חוצנים מרבית חייו הבוגרים. גם לו אף אחד לא מאמין.
בשעה שהנרי הולך לדרכו, הוא מחליק לכיסו שלושה מכלי חלב זעירים מפלסטיק ואחר-כך מתחרט ומחזיר אותם, ובשל פיזור נפש מפיל שניים מהם על הרצפה. הנשים מספינת החלל הצועדות בעקבותיו דורכות על אחד מהם, ומועכות את השני במקלותיהן. האם זה היה בכוונה? תוהה הנרי. האם זה מה שתכנתו אותן לעשות? לשפוך חלב המיועד לבני אדם? הוא יוצא מבית הקפה נרגז, מודע לכך שנקיפות מצפון גרועות יותר מהעבירה עצמה. הזקנים יודעים היטב דבר אחד, שמן הראוי שגם הנרי ילמד: בתי עסק מעדיפים גניבות על פני מהומות.
הוא לא היה משלם את דמי הנסיעה באוטובוס לו רק היה מעז לעשות זאת, אבל הוא לא מעז. כשהוא שב לבניין מגוריו הוא הודף את המנעול, כדי לוודא שבשעת היעדרו אף אחד לא התעסק איתו או השאיר אותו פתוח לסוחרים במוצרי החשמל המוברחים. אחר כך הוא נאלץ לבצע חיפוש על גופו כדי למצוא את המפתח. יכול להיות שהוא איבד אותו? לא. כן. לא. כמה זמן − כמה זמן עוד נותר עד שהוא יתחיל לחרבן במכנסיים?
כשהוא עולה למעלה, הוא נתקל בלכלן העושה את דרכו מטה. אם הנרי אינו טועה, האָבֵל הראשי על מות הזקנה נראה כעת עליז יותר מכפי שנראה קודם לכן. למרות שמזג האוויר חם ויבש, הנרי מבחין בכך שהוא לובש מעיל גשם ירוק באורך הברך בעל כיסים תפוחים, ואוחז בידו דיוקן קטן בצבעי שמן. הוא מרים אותו למעלה כמו במכירה פומבית, כדי לאפשר להנרי לבחון אותו. "רוברט לואיס, אחד מאבות אבותיי. מביט על הים מסיפונה של הקסקו בדרך לטהיטי, המנוול בר-המזל. מה אתה אומר? נראה שלא הייתה מזיקה לו ארוחה הגונה, אבל אף אחד מבני המשפחה שלנו לא אוהב במיוחד אוכל זר. חוץ מזה, לא רע, מה? במיוחד המסגרת. שווה כמה פרוטות, לא? כמו שאמרת, כל דבר בעתו. והיא לא תזדקק לזה במקום שהיא הולכת אליו".
"למה, לאן היא הולכת?" שואל הנרי בפיזור דעת. לטהיטי, נכון?
עננת בהלה חולפת על פניו של לכלן. "אתה יודע... למקום טוב יותר".
"אה, כן, שם", נזכר הנרי. "מתי הלוויה?"
"לא יודע בדיוק מתי. צריכים לחזור אליי מהמשרפה. לא אכפת לך שהיא תשכב שם עוד יום יומיים, נכון?"
"לא", מבטיח לו הנרי. "לא, בכלל לא".
"לא מפריעה, אה?"
"ממש לא", אומר הנרי.
בסופו של דבר, מה זה כבר עוד אחד? כבר עדיף להיות בפנים עם המתים, ולהמשיך להתווכח ולהתווכח, מאשר בבית המשוגעים שבחוץ, עם החיים.
הנרי נייגל בן התשע גאה במשימת שהופקדה בידיו; לקנות נקניקיות חזיר מעושנות וחלה וחזרת אדומה וחריפה, שאביו אוהב לתחוב לפיו בכפית היישר מהצנצנת, ושוכח לקחת את העודף.
שוכח? ואולי לא מצליח?
רק שלושה פני, אבל ההבדלים הדקים הם החשובים.
הוא רואה בעיני רוחו את המטבע הקטן, את צבעו המוזהב, את הפינה שבה הוא שוכב על הדלפק, בין המגירה לערמת העיתונים המיועדת לעטיפת ירקות ואבקת סבון. כל ימי ילדותו יהיה עליו להסביר איך זה הגיע לשם, אבל ההסבר קשור איכשהו לאופיו הגמלוני ולאצבעותיו, שאינן מצליחות ליצור את המגע הנדרש עם אצבעותיו של אליוט יוֹפֵיי. אליוט, בנו של בעל חנות המכולת, דק וחיוור כמו נר, בחור צעיר, לא ילד כמו הנרי, אבל גם הוא קורבן למגפת הבושה המשתוללת בכל מקום שהנרי הולך אליו. ההשפלה הכרוכה בקנייה מתחברת להשפלה הכרוכה במתן שירות, והתוצאה היא מטבע של שלושה פני שמתגלגל כמו רימון יד לעבר אזור דמדומים שהנרי לא מסוגל להגיע אליו. אליוט, מצדו השני של הדלפק הצפוף, לא מעז להתכופף כדי להדוף אותו, והנרי מעדיף ללכת הביתה בלעדיו מאשר לתבוע אותו, ולהסתכן במהילתה של בושה אחת בבושה נוספת.
למי אכפת בכלל ממטבע של שלושה פני, אפילו בהיטון פארק של שנות החמישים, שם צומחים עצים, למרות שהכסף בהחלט לא צומח עליהם? לא להוריו של הנרי. שלושה פני? אנחנו משתינים על שלושה פני! הם לא עשירים, הנייגלים, בביתם הדו-קומתי הקטן, שממנו אפשר לראות, אם עומדים על מיטתו של הנרי כשהראות טובה, את שוליהם האפרפרים-ירוקים של הרי הפֶּנין, אבל הם נדיבי לב ומלאי חמלה. למרות שללא ספק, היום הם אינם כאלה. לך תבין. איזה חוק מחייב את המושפלים להיות מושפלים תמיד גם בפעם השנייה? אם חתיכת פרא אדם קטן, חבר בתנועת הנוער ההיטלראית, או אחיינו של אטילה ההוני היה מגיע הביתה בראש מורם וללא שלושה פני, איש לא היה מעז לפצות פה ולצפצף. שלושה פני? הא! אנחנו משתינים על השלושה הפני שלך. אבל כשמדובר בהנרי האומלל, העולם מתמוטט. חזור לשם, הנרי, ותסביר מה קרה. חזור לשם וקח את מה שמגיע לך.
הוא לא מסוגל.
חזור לשם, הנרי. קח איתך את הלחם ואת נקניקיות החזיר ואת החזרת, תראה להם את החשבון שלך, תגיד להם כמה כסף נתת להם, ובקש מהם את העודף שלך.
הוא לא מסוגל.
הוא מנענע בראשו לשלילה. דמעות משסעות את עיניו כמו נייר קרוע.
זו הדלת. דלת הכניסה, הנרי. לך עכשיו. ואם אתה לא מסוגל לחזור הביתה עם עודף, אל תחזור הביתה בכלל.
כאילו שבגיל תשע יש לו אפשרויות מגורים חלופיות.
אביו של הנרי, איזי נייגל המנוח, יושב בקצה הכורסה שלו, אף פעם לא נינוח, אף פעם לא נראה כמי שמרגיש בבית, קשה לחשוב עליו כעל מי שמרגיש בבית דווקא כאן, מכל המקומות שבעולם – ומניד בראשו מצד לצד. אתה רוצה לדעת למה אף אחד לא אומר מילה לאחיין של אטילה ההוני? אתה באמת רוצה? מפני שהוא לא חוזר הביתה מהחנות בלי עודף.
נכון מאוד. הוא פשוט שורף את החנות.
אביו מושך בכתפיו. בעולם אכזר, כל אחד עושה את מה שהוא חייב לעשות.
אז היית מעדיף, שואל הנרי, שהבן שלך יהיה חבר במפלגה הנאצית?
אביו נשען לאחור במלוא כובד משקלו ונאנח. רוח רפאים אומללה, שבנה הקיצוני הודף אותה לקיצוניות. אם אלה הן האפשרויות היחידות שעומדות בפניי − חברות במפלגה הנאצית או תינוק בכיין, יכול להיות שאני מעדיף את הנאצי. בהחלט. וכמעט מיד הוא מתחרט על דבריו ומקרצף את מצפונו במחי-יד. הדוֹד איזי – להטוטן, יורק אש ואמן אוריגמי, כך כתוב בכרטיס הביקור שלו. הנרי הרכרוכי עדיין נושא עמו כרטיס אחד בארנקו. די מוזר, כשאבא שלך תמיד מבקש שיקראו לו דוֹד. מוזר כמעט כמו אבא שתמיד מבקש שיכנו אותו להטוטן, וכל שאר התארים. להטוטן, יורק אש ואמן אוריגמי לא מוצלח במיוחד, אבל אין לצפות שהוא יציין זאת בכרטיס הביקור שלו. והוא עשה כמיטב יכולתו, הנרי נאלץ להודות בכך, בידיים שהעניק לו אלוהים.
הוא פותח אותן עכשיו, מסובב את כפות ידיו לעבר גופו ומנסה לחסום את גל הכעס הישן על בנו, כך שלא יציף אותו לחלוטין. הנרי, שלחנו אותך חזרה ליופיי לטובתך. יכולנו להשתין על השלושה פני, אבל לא יכולנו להרשות לעולם להשתין עליך.
אז עשיתם את זה כי אהבתם אותי?
עשינו את זה כי אהבנו אותך. כדי שתהיה חזק.
ואתה לא חושב שהייתם יכולים לאהוב אותי יותר, לחזק אותי יותר, אם פשוט הייתם מניחים לי לנפשי?
הורים לא יכולים להניח לילדים שלהם לנפשם. הורים מחנכים ילד, לא מניחים אותו לנפשו.
יכולתם להפגין קצת יותר רגישות כלפי הילד המסוים שהייתי.
לא סבלת ממחסור ברגישות. הרגישות הרגה אותך.
אתה מתכוון להגיד שאמא שלי הרגה אותי.
שיטת החינוך של אמא שלך, כן.
חבל באמת, שלא נתת לה לנסות את שיטת החינוך שלה.
הא! אתה חושב שיכולתי לעצור אותה? אתה באמת חושב שאתה לא הבן של אמא שלך? מי לימד אותך להיבהל מכל דבר? מי לימד אותך לא להושיט יד ולקחת את מה שמגיע לך?
זה יותר קשה ממה שאתה חושב, אבא − לדעת מה מגיע לך ומה לא.
הנרי, זה מעולם לא עצר בעדך מלקחת את מה שלא מגיע לך.
ירשתי את זה ממך.
ירשת את זה ממנה, ירחם האל על נשמתה. רק כשאתה לא יודע מה שייך לך, אתה מתחיל לקחת דברים של אחרים.
אף פעם לא לקחתי, אבא. לקחתי בהשאלה.
וזה הופך את זה ליותר טוב?
לא, זה הופך את זה ליותר רע.
בדיוק. תודה רבה. זה מה שהן עשו לך. הן דפקו את תחושת הבעלות שלך.
הן?
הן, היא. אותו הדבר. היא הייתה שלהן, אתה היית שלה. תאמין לי, הנרי. אתה העתק מדויק שלה.
ו... ?
ותראה מה יצא ממך, נמנע אביו מלומר.
בכל מקרה, הנרי אינו מקשיב. אביו רוצה לסגור עניינים. הנרי הוא הילד של אמא, סוף פסוק. הנרי הוא העתק מושלם של אמו. אבל הנרי עדיין לא החליט של מי הוא. למה למהר? אולי כשיהיה בן שבעים או שמונים. אולי כשיהיה בן תשעים וארבע, כמו השכנה, הכול יתבהר, ואז הוא יוכל להתפגר לו בשקט. אבל בינתיים הוא מעדיף לגרד בראש. ככה הוא מרגיש צעיר.
מספיק שהם עשו את זה כי הם אהבו אותו.
ועכשיו הם מתים.
והם אינם היחידים. הוא יכול לספור אותם. רק תנו לו הזדמנות. אירינה, אנסטסיה, אפי...
דבר אינו משתנה. למחרת אחר הצהריים, כשהוא יושב לו בחוץ, ברחוב הראשי, ומתמכר לקרני השמש − בית משוגעים או לא, הוא חייב לשבת בשמש − הנרי מפלרטט עם המלצרית המזרח אירופאית. הנרי חייב לפלרטט עם מלצריות מזרח אירופאיות. אח, המולדת הישנה, הוא חושב, למרות שהמולדת הישנה היחידה שהנרי מכיר, היא המולדת הזו. אבל מזרח אירופה בוערת בעצמותיו – ברלין, וינה, בודפשט, פראג, כמו גם נשים מרופטות עם יותר מדי סומק על הלחיים וזהב על האצבעות. זה אסונו של הנרי − אותה חולשה לנשים מרופטות. בלבו הפראי של הנרי, האיבר היחיד בגופו שהיה פראי אי פעם, מפעמים תמיד וינה ושלג ותנורים בוערים ווילונות סגורים, וולס הקיסר מתנגן הרחק הרחק על אורגן, ורוזנת אוסטרו-הונגרית עם שיניים עקומות ממתינה לו מתחת לשמיכות. ומשם הוא חוזר לרחוב הראשי של סנט ג'ונס ווד, המקום הקרוב ביותר לאימפריה האוסטרו-הונגרית שהנרי יצליח להגיע אליו אי פעם.
דבר לא השתנה. הוא לא ידע אז כיצד לתבוע את מטבע שלושת הפני שלו, וכעת הוא אינו יודע כיצד לקבל את העודף שלו מהמלצרית המזרח אירופאית. "בבקשה", הוא אומר ומושיט לה שטר של חמישה פאונד כשהיא מביאה את הקפה הווינאי שהזמין, בלי לחכות לחשבון. "תשמרי על הרגליים". הוא רומז לכך שהבחין ברגליה, העדינות כמו רגליהן של כל המלצריות המזרח אירופאיות הנתונות בנעלי עבודה שטוחות. הנרי אוהב את המראה הזה. כמטאורולוג של נשים, הנרי יודע מה התחזית. שמי לילה זרועי כוכבים הם ערובה ליום נאה, בדיוק כפי שנעליים שטוחות בשעות היום הן ערובה לעקבי סטילטו מושחתים בלילה. היא מחייכת אליו בשעה שהיא מסתובבת, משיבה תלתל צהוב וסורר למקומו מאחורי אוזנה. שיער בצבע של חביצת ביצים. חיוך הבְּסבּוּרגי טהור, שפתיים שמוטות ועקומות במקצת. כעת, כשהוא מתבונן בה שוב, הוא מגלה ששיערה בצבע של חביצה קרושה, ופיה מתעקם בחשדנות. גם היא קשישה מדי לדברים האלה, בדיוק כמוהו. אבל חשדנות היא דבר נוסף שהנרי מחבב בה. החשדנים, הוא זוכר, נושכים. כך החמיץ הנרי את מהלך ההיסטוריה. עיניו טחו מראות את המאה העשרים ואת האופן שבו היא חלפה מן העולם – מלחמה, רעב, קומוניזם, קפיטליזם, לידתן ומותן של אומות, רצח עם – כל כך היה שקוע בנשים.
אלא אם כן, כמובן, הוא בחר לשקוע בנשים כדי להחמיץ את מהלך ההיסטוריה.
אל תסתכל, הנרי – מי אמר לו את זה? נסה לא לראות. מי מהן אמרה לו את זה?
היא לא חוזרת עם העודף שלו, המלצרית המזרח אירופאית, למרות שהנרי יצא לרחוב עם הקפה שלו, תפס שולחן בבית המשוגעים, ומזה שלושים דקות הוא מתענג על השמש. שכחה. זה הכול. היא שכחה את שלושת הפאונדים שלו, שמתוכם הוא תכנן בכל מקרה לתת לה אחד. אבל למי אכפת? מה חשובים שלושה פאונדים ברחובה הראשי של סנט ג'ונס ווד? קום, לך ותשאיר לה את שלושת הפאונדים. והנח לה לחשוב שבכל מקרה, התכוונת להשאיר לה את שלושת הפאונדים. זהו הנרי, טיפוס אריסטוקרטי שמרגע לידתו לא שם לב למתרחש סביבו. אבל מה אם בסופו של דבר לא מדובר באריסטוקרטיות, אלא בפחדנות? הוא מפחד לשאול, מפחד לעורר מהומות, מפחד שיחשבו שהוא קמצן, מפחד להיישיר מבט לעבר אליוט יופיי. האם ייתכן כי שאננותו בעניין שלושת הפאונדים (פחות אחד לתשר), אינה אלא היעדר מיומנויותיו השגרתיות של אדם מבוגר? האם לאחר חמישים שנה, הנרי עדיין מאפשר לעולם להשתין עליו?
בבית, על קצה הכורסה, ימתין לו אביו. הנרי, חזור לשם ובקש את הכסף. תלמד לקחת את מה שמגיע לך. הנה הדלת. תהיה גבר.
ומה יעשה הנרי אז?
לא יהא זה נכון לומר שבגיל תשע אין להנרי מגורים חלופיים. הוא יכול לעבור לבית דמוי עוגת הזנגוויל הכמו טיודוריאני של סבתו, שמעניק תחושה של בית כפרי ומריח בהתאם, למרות שהוא נמצא בסך הכול מעבר לפינה, מחוץ לשורת הדו-קומתיים, במעלה השביל שמול הכניסה לפארק, ברחוב הידוע כ"שורת היהודים". אמה האלמנה של אמו של הנרי, מתגוררת עם שלוש אחיותיה זקופות הגו והאלמנות. למען האמת, הבכורה, אפי, המבוגרת בשנים רבות מאחיותיה, לא נישאה מעולם. בעלה של אנסטסיה עדיין חי היכן שהוא, והצעירה ביותר, מרגניטה, הצעירה מאחיותיה בשנים רבות, מעולם לא ניצבה מתחת לחופה, למרות ש"אלמנה" היה תואר כללי שהשביע את רצונן. הן ידועות כ"בנות". בנות שטרן. ונא לא לבלבל בינן לבין כנופיית שטרן, למרות שבאופן חשוד, כולן "התאלמנו" בגיל צעיר. התאלמנו וחזרו לשם נעוריהן.
הן נמצאות בבית כשהנרי מגיע עם התיק שארז. אפי מנגנת יצירה של שומן על הפסנתר הקטן, אנסטסיה תופרת, מרגניטה קוראת ספר של סקוט פיצג'רלד ואירינה, סבתו, בוהה החוצה מבעד לחלון, כמו ממתינה לשובו של סר לנסלוט. טירה לירה, צריך הנרי לשיר, בהתחשב בהערצתו הרבה לסבתו, אבל לא מזמן אמרו לו להחזיר את העודף או לא לחזור הביתה לעולם, כך שמצב רוחו אינו אבירי במיוחד.
"הם זרקו אותי מהבית", הוא מספר לאחיות שטרן.
"מי זרק אותך מהבית?" הן שואלות במקהלה.
"אמא שלי ואבא שלי".
הן יודעות למה הוא מתכוון. אביו זרק אותו מהבית. אמו היא אחת משלהן. הן יודעות שהיא לעולם לא תזרוק את הנרי מהבית. זורקים בעלים, לא בנים. אבל אביו של הנרי עושה דברים בדרכו שלו. ובכלל, קשה להן להאמין שאביו של הנרי זרק אותו מהבית.
בשעה שהן מקשיבות לסיפורו, כל אחת מהן מוציאה מארנקה מטבע של שלושה פני. "תשמור שלושה ותן אחד לאבא שלך", אומרת לו סבתו וצובטת את לחיו.
הנרי מניד בראשו. הוא לא יכול לעשות את זה. לשקר? אני לא מסוגל לשקר. אבל הוא לא בטוח אם הסיבה לכך היא יושרו המוחלט, או הפחד שמא ייתפס − הוא חושד באחרון. להנרי יש עור דק. הוא שמע כיצד אמו מתייחסת לכך כאל כעובדה רפואית מוכחת: "אתם מבינים, להנרי יש עור דק, לא כמו אבא שלו, שיש לו עור של פיל". משמעות הדבר היא שהנרי מרגיש דברים עוד לפני שהם מתרחשים, והוא לא מסוגל להתגונן מפני השלכותיהם. אם ישקר בנוגע לעודף יראו עליו שהוא משקר, ואי-אפשר לדעת מה יהיה הסוף, פרט לידיעה הוודאית שהסוף יהיה מר.
"אם כך", אומרת סבתו ומניחה על כתפיה מעיל פרווה, "אנחנו נבוא איתך".
"אל תיקחו אותי הביתה", מיילל הנרי. "אני לא רוצה לחזור הביתה לעולם".
אבל הן לא לוקחות אותו הביתה. כולן במעילי הפרווה שלהן כעת, כמו נשים מארץ אחרת, משפחת דובים העושה את דרכה העירה. הן יוצאות מהבית ופונות ימינה בשביל, וכעבור חצי קילומטר לערך פונות שוב ימינה אל הכביש הראשי, חוצות אותו בשחצנות, אדישות לתנועה. אנסטסיה עוצרת את האוטובוסים באמצעות נפנוף בצעיף פרוות השועל שלה, עד שהן מגיעות לחנותו של יופיי ושם, למגינת לבו של הנרי, הן צועדות היישר לעבר הדלפק, הפולשות הזרות – הדובים, הדובים הגיעו! ומפרטות את מטרת שליחותן.
"כל זה בגלל שלושה פני!" קורא יופיי הזקן. "משלחת משפחתית בגלל שלושה פני!".
"לא בגלל שלושה פני, בגלל העיקרון", אומרת אירינה.
הדבר האהוב על הנרי בסבתו, הוא השימוש שהיא עושה בסימני פיסוק תוך כדי דיבור. לא בגלל שלושה פני פסיק בגלל העיקרון נקודה. הנרי לומד מסבתו כי סימני פיסוק יכולים לשמש גם ככלי נשק. פסיק יכול לפגוע. וכאדם שכל הזמן פוגעים בו, פסיק, הנרי מחפש כל הזמן דרכים לפגוע בחזרה, נקודה.
דברים נוספים שהנרי אוהב בסבתו, הם קומתה הזקופה וריחה הרענן. סבותיהם של מרבית חבריו של הנרי, עקומות וחמצמצות כמו קופסאות מלפפונים. לא אירינה. היא עומדת לה, תמירה, ומַזה סביבה הדרת כבוד ריחנית בדיוק באופן שבו הדרקון יורק אש. כל בנות שטרן הן כאלה. הנרי חושב שזו הסיבה שבעטיה הן עדיין נקראות בנות: גופן מעולם לא קרס לתבנית הגוף הנשית. וגם, הוא יודע, מפני שהן מדרום מנצ'סטר. דרום מנצ'סטר הוא פרח ארוך גבעול שהגייתו מדויקת, ואילו צפון מנצ'סטר אינו אלא פקעת כמו של תפוח אדמה, המשבשת כל דבר: יוֹשן במקום ישן, פּילוסופיה במקום פילוסופיה ואָ!-פְ-תָ-אָה במקום הפתעה, הבדלים שכיחים, היוצרים בידול ברור בין הנאספים בכל מסיבת גן רבת משתתפים. אמו של הנרי מהדרום. אביו מהצפון. מכאן הדעה הרווחת שנישואיהם לא יחזיקו מעמד. כל בנות שטרן לקחו לעצמן "בעלים" מצפון מנצ'סטר, ותראו מה יצא להן מזה סימן קריאה!
חיי הנישואין של יופיי הזקן יציבים אך בלתי שגרתיים. חרף שיערו הדק והלבן, המשווה לו מראה מכובד, עיני העורב הקטנות והחשדניות בגוון צהבהב-אדמדם ועצמותיו הקטנות, המציצות להן מבעד לחולצתו, יופיי הזקן מרים מדי פעם יד על אשתו, שגילה מחצית מגילו וקומתה כפליים מקומתו, ולפעמים הוא גם מוריד אותה. בצמידות לחנותו הפינתית של יופיי, ניצב בית דו-קומתי בעל חלונות אדומים וגינה חזיתית קטנה המצמחת עשב פראי, למרות שהיא תחומה בשיחים מטופחים של ציפורנים מצדה האחד, ובפרחי אמנון ותמר ארגמניים, שהבעת פניהם מופתעת, מצדה השני. חומה לבנה של לְבנים, מטר וחצי גובהה, המעוטרת צדפים, מגוננת על הגן מפני סקרנותו של העולם החיצון, ומעליה מעיף מדי פעם יופיי הזקן את אשתו. ומכיוון שיופיי הוא אדם מכובד, ששירותיו לקהילה אינם מסתכמים באספקת נקניקיות חזיר וחלות, אין מנוס אלא להפנות אצבע מאשימה אל הטיפה המרה.
באופן רשמי, וזה הדבר החמור ביותר שמותר להגיד עליו, יופיי הזקן לוגם כוסית אחת או שתיים של יין מזרח תיכוני אדום ומתוק. כמות זעומה, אבל יש כאלה שדי להם בכוסית אחת בלבד. למרות שפרט לנסיבות הללו הוא מתפקד כבעל למופת, יופיי הזקן הופך להיות חיית פרא בכל החגים והימים הקדושים. כואב הלב לראות כיצד גברת יופיי האומללה מסתובבת אחוזת אימה, בזמן ששאר תושבי השכונה ממרקים את כלי הכסף שלהם וחוגגים.
הנרי יודע מה דעתן של האחיות שטרן על אלכוהול, והוא שמע את הסיפור על אותו אירוע או "מקרה", כפי שבני המשפחה מכנים אותו בבדיחות הדעת, כשסבתו חלפה יום אחד על פני ביתם בדיוק בשעה שגברת יופיי צנחה מקצה החומה. הנרי מעדיף לחשוב שסבתו השליכה את גברת יופיי מעבר לחומה אל הבית אבל ככל הנראה, השתלשלות האירועים הייתה כדלקמן: סבתו אמרה כמה מילים למר יופיי, מר יופיי הוסיף כמה מילים משלו וגברת יופיי (שבעיני רוחו של הנרי נותרה כשהיא שכובה על גבה), צידדה בבעלה. בעקבות זאת, הביעה סבתו את דעתה הנחרצת כי בני הזוג יופיי הם בבחינת חרפה למין האנושי כולו ולפיכך ללא ספק, הם ראויים זה לזו. ולאחר מכן היא הלכה לדרכה.
הנרי מסוגל להבין על נקלה את העובדה שלא שוררת אהבה גדולה בין בעל המכולת לבין בנות משפחת שטרן. אבל עובדה זו עדיין לא מסייעת לו לעכל את תגובתו האלימה של יופיי הזקן כלפי משלחתן שוחרת השלום.
"אז בגלל עיקרון של שלושה פני", הוא צועק, כל אחת ואחת משערותיו הלבנות והדקיקות ניצבת כעת זקורה במקומה, כאילו חוברה לא מכבר לזרם החשמל, "אתן פולשות לחנות שלי".
לא ממש פולשות, כמדומני", השיבה אנסטסיה.
אף אדם שנולד בצפון מנצ'סטר אינו נהוג לחזור על מילותיו של אדם אחר באופן שכזה, משאיר אותן תלויות כך באוויר, כשהן מהדהדות לנצח במלוא גיחוכן. ולמותר לציין שאף אדם שנולד בצפון מנצ'סטר, אינו נוהג לעשות שימוש במילה "כמדומני". אפילו הנרי חש בהתנשאות.
"אז איך היית קוראת לזה?", דורש יופיי הזקן לדעת. "ביקור חברתי? אולי באת לפגוש את אשתי? הגעת לתה ואוזני המן?"
הנרי טעם אוזני המן, ולטעמו הן אינן טעימות במיוחד, אבל בשיעור תנ"ך הסבירו להם שהן מכילות משמעות סמלית. אוזן המן היא מאפה משולש הדומה לכובע שהארכי-נבל המן, יועצו הראשי של המלך אחשוורוש, מעין גרסה ראשונית של נאצי, לבש במגילת אסתר. אלה שאוכלים אותו, מבין הנרי, צוחקים על אויביהם. אם כך, האם יופיי הזקן מתכוון לרמוז שבנות שטרן הגיעו לשם כדי לצחוק עליו, או שהנרי רע כמו המן?
לא משנה למה הוא רומז, גופו של יופיי הזקן רועד כעת מכף רגל ועד ראש. הצווארון הנוקשה שהוא נוהג לענוד משתחרר מכפתורו המוזהב, והנרי מבחין כיצד הוא אוסף את כל מטבעות השלושה פני שבמגירת העץ ואולי מתכונן ברגע זה ממש, הדבר לא יפתיע כלל את הנרי, להעיף אותם לעבר בנות שטרן. ללא ספק, זה יהיה סיום הולם לכל הפרשה, הלא כן? סבתו או אחת מאחיותיה מאבדות את מאור עיניהן בגלל אותו מטבע של שלושה פני, שלהנרי לא היה האומץ לתבוע במפגיע.
האם יש ביכולתו לעצור זאת כעת? האם יש ביכולתו לפנות לאליוט, שבמהלך התקרית לא זז ולא התיק את מבטו מגוש הגבינה שהוא פרס בעזרת חוט תיל, מרגע שהנרי ולהקת מלוותיו נכנסו לחנות? "אליוט, אתה יודע בדיוק למה הגעתי לכאן. העודף שלי, זוכר? הפלת אותו על הדלפק. התביישתי לומר שאני לא מצליח להגיע אליו, ואתה היית עסוק מכדי לשים לב. מצטער על כל הטרחה שגרמתי". האם זה באמת כל כך קשה? האם באמת נבצר ממנו לעשות זאת, גם כשמאור עיניו של מישהו מונח על כף המאזניים?
הנרי לעולם אינו מגלה מה נבצר ממנו לעשות. במקום לזרוק מטבעות על נשים, דבר שהוא יודע שאסור לעשותו מפני שאף יום של חג אינו מסתמן באופק, ולפיכך אף טיפת יין לא עשתה את דרכה אל פיו, סוגר יופיי הזקן את חנותו. "החוצה, החוצה", הוא צורח, "כולכם. ועליך" – הוא מצביע על הנרי – "אני אוסר להיכנס לכאן כל ימי חייך".
אם הנרי יקום על רגליו, ייכנס לבית הקפה שברחובה הראשי של סנט ג'ונס ווד ויבקש מהמלצרית המזרח אירופאית את העודף שלו, האם תיאסר עליו הכניסה לשם למשך כל ימי חייו? תוהה הנרי. והאם האיסור הזה בכלל חשוב כעת, כשיתרת חייו פחתה באופן משמעותי כל כך?
הוא שוב מגלה נטיות מורבידיות? הלוואי. הלוואי שהיה מצליח להיות בעקביות דבר זה או אחר. הצרה עם הזִקנה, לכל הפחות כך סבור הנרי היום, בשעה שהשמש מחממת את גופו והמלצרית האירופאית מלהיטה את דמו, היא שאתה לא מזדקן. כלומר, לא היכן שצריך. בנשמה. בגיל שישים מינוס כמה חודשים, הנרי לא חש שהוא רענן פחות ולוּ בגרם אחד, מכפי שחש בגיל שש עשרה. נכון, הוא לא הרגיש רענן במיוחד גם בגיל שש עשרה, אבל לא זו הנקודה. כן, כן, הוא יחרבן במכנסיים בלה-בלה-בלה, אבל זה רק הגוף ותו לא. הנרי אינו מוכן לבאות מבחינה מטאפיזית. במקום מסוים בקרבו, הנרי ממשיך לחשוב שמשהו עדיין עשוי לקרות, התפתחות פלאית במדע הרפואה או התערבות על-טבעית, שתשלוף אותו ממעגל התמותה הדטרמיניסטי והשוחק. "בבקשה", ילחש לו אוברי גולדמן, רופאו במהלך ארבעים השנים האחרונות בעל הבל הפה המצחין, בעודו מחליק לכיסו של הנרי אבקה הנתונה בתוך שקית נייר חומה ופשוטה. "תבלע עם ויסקי מאלט ותיהנה, אבל אל תספר לאף אחד איך השגת את זה". ואם זה לא יקרה, אלוהים בכבודו ובעצמו יופיע ברגע המכריע, מפריד גושי עננים כאילו היו מסך באולם האופרה, ויצעק: "עצור! מספיק עם ההרג המיותר הזה!" ובעודו מצביע על הנרי, כמעט כמו יופיי הזקן – "אתה, כן, אתה!" – יאסור עליו למות כל ימי חייו.
אבסורד מוחלט, בהתחשב בכך שלאור כשלונו להקים לתחייה את אביו ואת אמו, הנרי אינו רוחש ולו שמץ של אמון למקצוע הרפואה, בפרט כשהרופא הוא אוברי גולדמן, שלא הזהיר את אמו מפני הישיבה במושב הקדמי של האוטובוס ואת אביו מפני לקיחת פילגשים, ובנוסף, הוא לא מאמין בסופים טובים ולא מאמין כלל באלוהים. אבל חסינוּת היא התשובה התיאולוגית היחידה שלו להכחדה. להנרי לא מצפים שום חיים שלאחר המוות וגם לא מילגה לאוניברסיטה של גן עדן, או גלגול נשמות או מהות שמיימית כלשהי בדמותו של הנרי, שתהפוך את עצמה לחומר. האפשרויות היחידות הן חסינוּת או לא כלום.
כדי לעשות מה? את אותו הדבר? ואם מגיעה למישהו חסינוּת, האם לא מן הראוי שזו תינתן לעליזים, לטובי הלב, אולי אפילו לשטופי הזימה? שהרי אוהבי החיים ראויים לחיים. לפי הכלל הזה, הנרי היה אמור למות ולהיקבר כבר לפני ארבעים שנה.
בשלב הזה, כמובן, מגיעה המלצרית. פרט לעודף של הנרי, היא אוחזת בידה גם את זכותו של הנרי לחיי נצח, מפני שהעניין שהוא מגלה בה מוכיח שהוא מקרה ראוי. אחד מאותם שטופי זימה.
ביושבו פעם בחדר המתנה בבית חולים, בימים שבהם עדיין היו לו אהובים שהוא דאג לשלומם והמתין להם, השיב הנרי על שאלון שהופיע בעיתון נשים. באופן כללי, עסק השאלון בשאלה האם אתה מאלה שאוהבים בתבונה או מאבדים את הראש. כשאתה פוגש מישהי שאתה נמשך אליה, האם אתה א) חושב עליה קצת (למען האמת, בעיתון נקטו בגוף שלישי יחיד, אבל הנרי מיהר לנסח את השאלה מחדש) ב) חושב עליה רוב הזמן או ג) חושב עליה ללא הרף, עד שאתה מזניח כל פן אחר של חייך. הייתה שם שאלה נוספת. כשאתה פוגש מישהי מושכת, האם אתה א) מוטרד מהשאלה האם אתם מתאימים, ב) מתנהל בזהירות בתחילת הקשר, מברר פרטים נוספים ושומע בעצת חברים ובני משפחה בסוגיית התאמתכם או ג) מתעלם מכללי הזהירות, ולעזאזל אם היא מתאימה לך אם לאו.
הנרי סימן את תשובה ג' לכל השאלות, ולאחר שבדק את התוצאות, הסתבר שהוא רומנטיקן חסר תקנה, מישהו שכיף להיות איתו אבל בשלב הזה, לא כדאי לבנות עליו כעל מועמד פוטנציאלי לחתונה. בנוסף, כך הוזהר, יש סיכוי טוב שייפגע, ייכנס להריון ויחטוף איידס.
האם משיכה מינית לסבתך הופכת אותך לרומנטיקן חסר תקנה? לאחד מאותם שטופי זימה? לירחון הנעורים טינאייג' הרלו לא היה מענה על השאלות הללו, אבל על כל פנים, הנרי יודע את התשובה. והתשובה היא שאינך אמור להימשך אל סבתך באופן ארוטי. הטבע מציב מכשולים בפני דברים מהסוג הזה, כמו למשל פערי הגיל או הסטירה שסבתך סטרה לך פעם. אבל כשגבר אוהב את סבתו בגרסתה הצעירה, כמו למשל את אחותה הצעירה או ליתר דיוק, את גופה של מרגניטה − מה רע בכך? למיטב ידיעתו של הנרי, אין שום חוק האוסר עליך במפורש להימשך לאחותה של סבתך.
בחוזרן הביתה מיופיי, בנות שטרן מכינות לו תה, ומאכילות אותו בביסקוויטים ושואלות אותו מה הוא מתכוון לעשות עכשיו. הנרי מצהיר שלעולם לא יחזור הביתה, למרות שבפועל הוא זה שגורש מן הבית, הגירוש הראשון מבין שניים ביום דרמטי אחד. סבתו ואחיותיה מסבירות לו שהיעלמות אינה רעיון טוב במיוחד, ולכן הן מתכוונות להעניק לו מקלט רק עד שיודיעו על כך להוריו. "אחרת זו תהיה חטיפה, הנרי", מסבירה מרגניטה. "אז תחטפו אותי", מתחנן הנרי.
בזו אחר זו הן מאמצות אותו אל חזיהן. "הלוואי שיכולנו", אומרת אפי. "אל תחשוב שלא חשבנו על זה", אומרת אנסטסיה. "ביום מן הימים, ביום מן הימים", מבטיחה לו מרגניטה. "אנחנו לא צריכות לחטוף אותך", אומרת סבתו ומהדקת לרקותיו את כפות ידיה הקרירות. "אתה כבר שלנו. אתה התקווה שלנו". אבל בסופו של דבר, היא מתקשרת להוריו.
הנרי מצותת לשיחה ושומע כיצד אביו, בסיועה של אמו, מציב מכשולים בפני תוכניתו של הנרי להעתיק את מקום מגוריו. מה עם ארוחת הערב שלו? הבנות יכינו לו ארוחת ערב. ואיך הוא יגיע בבוקר לבית הספר? הנרי הביא איתו את הילקוט שלו. ובל נשכח את העניין החינוכי הקטן של העודף, הרי הנרי יודע מה עליו לעשות. כן, אבל הנרי ניסה לבקש את העודף, באמת שהוא ניסה, ובנות שטרן יכולות להעיד על כך. ו... ? ו... ? הנרי יודע שסבתו מנסה למצוא דרך על מנת להפוך את פני הדברים לטובתו, אבל את הנעשה אין להשיב. נאסר על הנרי להיכנס לחנות, והדבר מותיר את החזרת האהובה על אביו של הנרי על המדף.
"נאסר?"
"נאסר".
"לכמה זמן?"
"איזי, אני חושבת שהנוסח המדויק היה לכל החיים. אבל אתה יודע איך האנשים האלה מדברים. לגביהם, כל החיים זה לא בהכרח כל החיים".
דממה מעברו השני של קו הטלפון. לבסוף, על אף היותו רחוק מהטלפון, הנרי שומע את אביו אומר: "יופי טופי", והשפופרת מונחת במקומה.
"צרות", אומרת אירינה.
"אנחנו יכולים לנעול את הדלתות", מציע הנרי.
אבל סבתו אינה חוששת מן הצרות שעלולות לפקוד את ביתה. היא חוששת מצרות אצל יופיי. כל בנות שטרן לקחו להן "בעלים" מצפון מנצ'סטר, והן יודעות בדיוק איזה פתרון בריוני מסתתר מאחורי המילים "יופי טופי". בשל אי-נכונותן להשלים עם ה"יופי טופי", אף אחת מהן לא נשואה יותר לגבר ממצפון מנצ'סטר.
הן התוודעו היטב גם למסירותו העזה של קרוב משפחתן המחוספס. יש הבדל מהותי בין גירוש בנך יחידך מהבית כדי להפוך אותו לגבר, לבין זר המסלק את בנך יחידך מחנות המכולת למשך כל ימי חייו. איזי נייגל יוצא לקרב כשהוא נתון בסערת רגשות עזה. הסיסמה: "יופי טופי".
"אם נפתח את החלונות", אומרת מרגניטה, "אני בטוחה שנוכל לשמוע מה קורה".
הנרי מבועת. צלילי זכוכיות נשברות ועצמות מתפצפצות, האם אלה הן ההשלכות הנובעות מכך שלא היה מסוגל להרים את המטבע? יופיי הזקן גוסס על שק תפוחי האדמה שלו, אליוט יופיי אילם, כלומר אילם יותר מאשר בדרך כלל, גברת יופיי מתאלמנת ואביו של הנרי ניצב לו בתא הנידונים למוות? בהבחינה בגופו הרועד מפחד, פורצת מרגניטה בצחוק ומניחה את כפות ידיה על אוזניו של הנרי. צחוקה מחמם את צווארו. אם יסתובב, האם תטמון מרגניטה את פניו בחזה? הנרי מסתובב − בהחלט, מרגניטה טומנת את פניו בחזה.
החזה שלה מחמם את פרצופו.
ובאשר ליופיי, העניין מסודר עד מהרה. השאירו הכול לגברים. גברים יודעים לסגור עניינים. שלושה פני? אנחנו באמת עומדים לריב – שני גברים מבוגרים, שני עמודי התווך של הקהילה – בגלל שלושה פני? מאחורי הוילון שבמחסן, צופה גברת יופיי בבעלה המוזג שתי כוסות קטנות של יין מזרח תיכוני אדום ומתוק. לחייך, מר נייגל! קרא לי איזי. ולחייך, מר יופיי. קרא לי ליאו. בתום שלושים דקות ושיחת טלפון אחת, משדלים ליאו ואיזי את הנרי ואליוט ללחוץ ידיים. לראשונה בחייו, מבין הנרי כי אליוט אילם לא רק במחיצתו אלא גם במחיצת שאר העולם. אילם מלידה, אילם במובן הרפואי, בדיוק כפי שהנרי הוא בעל עור דק. אביו של הנרי, הדוד איזי הלהטוטן, שולף מטבע מאחורי צווארו של אליוט ומלהטט אותו למעמקי כיסו של הנרי. הנרי, שראה אותו עושה זאת בעבר מאות פעמים, מאלץ את עצמו לחייך חיוך רפה ואילו אליוט, שמבחינתו זו הפעם הראשונה, מחייך חיוך רחב ואידיוטי. כעבור מספר שעות, בשעת ערב, כשבנות משפחת שטרן משכיבות את הנרי לישון – "בסדר, הוא יכול לישון אצלכן לילה אחד", ניאות אביו של הנרי להשלים עם סדרי הלינה, שיכור מיין אדום מתוק ומתחושת סיפוק שרק שליח שלום מכיר מקרוב, "אבל אל תפנקו אותו" – מוטלת רבקה יופיי אל מעבר לגדר גינתה.
הנרי בן העשרים שיכור מאוד מיין אדום ומתוק, כשהוא מחליט לכרוך את זרועותיו סביב מרגניטה ולנשק את פיה. בת כמה מרגניטה? בת חמישים? חמישים וחמש? שישים? אי אפשר לדעת זאת בביטחון כשאתה בן עשרים. אבל הנרי מצליח לחשב שכשהיא תהיה בת מאה, הוא יהיה פחות או יותר בן שישים. במילים אחרות, קשיש מכדי לדאוג. בכל מקרה, הוא לא מתכוון להציע לה נישואין. הנרי רק רוצה לנשק את פיה ולמשש את שדיה.
הם נמצאים כעת בחתונה משפחתית בדרום הרחוק של מנצ'סטר, וזו העילה שהנרי משתמש בה כדי לתרץ את התנהגותו. דרום מנצ'סטר מסחררת את ראשו. אולי מפני שהוא נולד שם, בין פצצות לעכבישים. הלילה חם, האוויר רך והעצים עדיין לחים לאחר מטר קיצי עז. מרגניטה היא זו שמציעה לטייל על הדשא ומבקשת מהנרי שישא למענה את נעליה, מפני שהעקבים גבוהים והיא לא רוצה לשקוע באדמה הרכה. ליתר ביטחון הוא אוחז גם בזרועה, ומופתע לגלות שזו לא הזדקנה כלל.
"אז הלימודים מתקדמים יפה?" היא שואלת.
כמה זמן ייחל הנרי ללילה הזה? לפעמים נדמה לו שהוא לומד רק כדי להרשים נשים. שבסופו של דבר, הוא אינו מסוגל להבדיל בין נשים לבין תינוי אהבים. הנרי סבור שעליו לפצות את עצמו בחסדים נשיים, במיוחד לאחר שהוא מסיים לקרוא רומן ארוך או פואמה אפית. פעילות אינטלקטואלית ביקורתית אינה מושלמת מבחינתו, אלא אם כן היא נחתמת בסקס. מה מונע בעדו לדלג על פרקים מייגעים פרט לסוג מסוים של מוּדעות ארוטית, שהודות לה הוא מעביר את השעות, משלם למפרע עבור תענוגותיו וזוכר את נימוסיו הטובים? קריאה מדוקדקת כמשחק מקדים מכובד. ולכן הלילה הדברים עתידים להסתדר מבחינתו של הנרי, ולא משנה מי היא האישה היחפה החוקרת אותו על לימודיו. אבל מרגניטה מיוחדת. היא מהווה חלק בלתי נפרד מתפיסתו העצמית כאיש ספר. מבין כל בנות שטרן, מרגניטה היא זו שקוראת. גם אמו, אבל השפעתה של אמו הייתה ישירה, לא מעורפלת כמו זו של מרגניטה. וחוץ מזה, בנים לא אמורים להתאהב באמהותיהם. אולי דמיונו של הנרי הולך שבי אחר מחוות גדולות מן החיים והוא מסמן רק ג' בשאלונים על אהבה, אבל בהחלט אי-אפשר לומר עליו שהוא אינו הגון.
הייתה זו מרגניטה ששכנעה את הנרי להתמחות, אם רק הדבר יעלה בידו, בספרות אמריקאית. "שום דבר לא קורה כאן", היא הודיעה לו בערב שקדם ללימודיו באוניברסיטה, "שום דבר גדול. אנחנו רק מתחבאים כאן. כל הרעיונות הגדולים היום, הם אמריקאיים".
הוא זוכר כיצד חשב לעצמו שאם היא אומרת משהו מעין זה, חייבת להיות בה מידה מסוימת של עצבות. ופניה יכלו להביע עצבות על נקלה. היו לה תווי פנים כבדים למדי, כמו אחיותיה, ואף רחב ושפתיים בשרניות, אבל עצמות לחייה היו מעוצבות יותר ועיניה התרוצצו בחוריהן בעצבנות רבה יותר והיו לחות יותר משלהן. הוא נהג לחשוב שמרגניטה היא הרוסיה הלבנה של המשפחה. ברור שבהשוואה לקרובי משפחתו מהצד של אביו, או במחשבה שנייה, גם לכל אדם אחר מצפון מנצ'סטר − השבטים הנודדים, המונגולים והבולשביקים − כל בנות משפחת שטרן הן רוסיות לבנות טהורות, הכורכות ביהירות את פרוותיהן על רקע עורן החיווריין ומרחרחות עצי דובדבנים בפרדסיהן המרוחקים. אבל מרגניטה לבנה יותר אפילו בהשוואה לאחיותיה. מרגניטה, הפחות אהובה מביניהן.
כך שהוא מרגיש שהוא חייב לה לא פחות מכפי שהוא חייב לעצמו, להישמר שלא להפוך להיות אכזבה נוספת בשרשרת אכזבותיה. אולי הוא יכול להרחיק לכת עוד יותר ולגרום לכך שהדברים ישובו ויסתדרו מבחינתה? לעזור לה לכבוש את מקומה בעולם? הוא כבר עושה זאת למען אמו, נושא את דגלה בשדה הקרב. מדוע, אם כן, שלא ישא גם את דגלה של מרגניטה? הנרי, האביר בעל העור הדק, הגואל את חלומותיהן האבודים של נשים בגיל העמידה.
"הלימודים בסדר גמור, במידה רבה בזכותך", הוא אומר ומוביל אותה הרחק מן האורות החגיגיים, אלא אם כן היא זו שמובילה אותו. "אני חייב לומר שכשאני רואה את שאר האומללים יורקים דם על בייוולף וסיר פיליפ סידני, אני מודה לאלוהים ששמעתי בעצתך".
"האמריקאים לא מאכזבים אותך?"
"בכלל לא. למרות שאני לא חושב שאהיה מסוגל להעריץ אי פעם את מלוויל והות'ורן".
"אז מי הסופר האהוב עליך בימים אלה?"
"מפיך זה נשמע כאילו שאני מחליף אותו שוב ושוב".
"או אותה... "
"או אותה. אבל כרגע, זו לא אישה".
"אה, וזה מישהו שהוא מאוד 'הוא', נכון? תן לי לנחש. המינגווי?"
"לא. לטעמי, המינגווי קצת גולש מדי למרחבים. והמשפטים שלו קצרים מדי. אני יותר הטיפוס של הנרי ג'יימס".
הוא יכול לשמוע מבעד למרפקה, שמרגניטה לא מתמצאת בכתביו של הנרי ג'יימס. "פיתול כפול", היא אומרת.
"כן", אומר הנרי, ולא מגלה לה שבאוניברסיטה שלו, פיתול כפול נחשב מאוד לא הנרי ג'יימסי, "וגם העלמה מכיכר וושינגטון ומה שמייזי ידעה והעידן המוזר".
"במה עוסק העידן המוזר?"
"על פניו בנערות צעירות, אבל למעשה, בפחד הקדוש. באנשים מסוימים שאי-אפשר לעמוד בפניהם, גם כשאתה יודע שהם לא מתאימים לך".
"חוסר יכולתן של נערות צעירות לעמוד בפני גברים שלא מתאימים להן?"
הנרי נעצר ליד מזרקה. ברבור נוי מפותל סביב סביב, מותח את צווארו כמו חושש מסילון המים. במבט מרחוק קיווה שהוא צופה בלֵדה והברבור, אותו זיווג מפלצתי, אבל כעת הוא רואה שהברבור הוא רק ברבור. האולם נראה לו מרוחק מאוד, אורותיו מרצדים בלחות הלילית החמימה.
"חוסר היכולת של כולם לעמוד בפניהן", הוא אומר. "אני לא מתעניין עד כדי כך בנערות צעירות".
הוא נשא את נעליה, פייטים מודבקים על קטיפה, נעלי חתונה קלות, מתוחכמות, עקבים דקים, לא גבוהים, כמו שהנרי אוהב, לא קביים, אבל מבריקים ומחודדים, חדים כדוקרנים. במובן מסוים, נפלא לשאת את נעליה של אישה מבוגרת. אבל כדי לעמוד מולה ולחבק אותה כפי שרצה, עליו להניח אותן. הוא מנסה את קצה המזרקה.
"לא שם", היא אומרת. "הן יפלו פנימה".
"אם הן יפלו, אני אצלול אחריהן".
"אתה אחד משלנו", היא צוחקת. "אני בטוחה שאתה לא יודע לשחות".
"אני מוכן להסתכן".
הוא מקרב את פיו לפיה. האם יהיה לשפתיה טעם זָקֵן? הוא תוהה. האם הן תהיינה סדוקות? האם הן תינעלנה בחוזקה בסירוב, או תקלוטנה אותו במסירות גדולה מדי? האם יכנעו שפתיה בהכרת תודה של אדם זקן? אף אחד לא מספר לך. אף אחד לא מכין אותך לזה.
הפלא ופלא: שפתיה אינן שונות משפתותיהן של הנשים הצעירות, שלומדות איתו באוניברסיטה ספרות אמריקאית. הן אינן רכות או קשות יותר. אבל היא אינה משיבה לו נשיקה. היא פשוט מניחה לו לנשק אותה. הוא מניח, אם כן, את ידיו על שדיה, ולמשך דקה אחת או שתיים היא מניחה לו לעשות גם את זה, כאילו שחלק מתהליך חינוכו מחייב אותו לגלות מה מרגישים כשנוגעים בשדיה של אישה בת שישים. ושוב, הפלא ופלא: גם הם עגולים בצורה בלתי נסבלת, מוצקים מעבר לכל דמיון, זחוחים וכפויי טובה, כשל כל אישה שגילה שליש משלה.
וקרירים כמו תפוחים ירוקים. גראני סמית'ס? כן, בדיוק כאלה.
גופה לא אומלל, צוהל הנרי. פתאום שוב מדובר מבחינתו בעניין משפחתי, ולכן לא ייתכן שמוחה אומלל! עכשיו הוא עלול לפרוץ בבכי, אבל היא עלולה לפרש את בכיו שלא כהלכה. איך לומר לה שהוא בוכה בגלל בשרה הגמיש והקריר כתפוח ירוק?
אבל מותר לו לגעת רק עד כאן. "זה לא רעיון כל כך טוב", היא אומרת והודפת אותו בעדינות. הנרי, זה לא רעיון כל כך טוב להיחטף על-ידי האחיות של סבתא שלך.
"הפחד הקדוש?"
היא צוחקת, נוגעת בפניה, מוודאת שפיה עדיין במקום הנכון. "לא", היא אומרת. "אתה".
זה לא רעיון כל כך טוב, אבא.
כעת, כשהוא כמעט בן גילה של מרגניטה, חרף היותו רחוק מאוד מתפוחים ירוקים או מבשר זחוח, גוער הנרי באביו המנוח. זה בהחלט לא רעיון כל כך טוב ליצור את קן האהבים החמים הזה עם הפילגש שלך וליהנות מפרק חיים נוסף, שני, לפני שסיימת את הראשון.
אני לא יודע על מה אתה מדבר, הנרי, אבל נראה לך שאתה יכול להרשות לעצמך למתוח ביקורת?
אני הבן שלך. בן מותח ביקורת. חוץ מזה, גם אתה לא בדיוק יכול להרשות לעצמך למתוח עלי ביקורת. הרי תמיד אמרת שאתה רוצה שאני איהנה.
נכון. אז למה לא נהנית?
אבא, נהניתי בדרכי שלי.
לא נכון. אף פעם לא נהנית, גם לא כשדפקת את הנשים של החברים הכי טובים שלך. "אין אושר בלי כאב", ככה אמרת לי תמיד, "ועכשיו אני מתרכז בכאב. קוראים לזה אקזיסטנציאליזם". אז מתי הגיע האושר?
אני עדיין מחכה לו.
מאוחר מדי, הנרי.
אולי. אבל לפחות לא השליתי את עצמי שאני יכול למצוא אותו באמצעות חיפוש בשני מקומות בו-זמנית".
חבל. חבל שלא היית הגון מספיק כדי לנהוג בדיסקרטיות. אף פעם לא היית מסוגל להתרחק מהביצה הקטנה שלך.
זו הייתה הביצה היחידה שהכרתי.
באשמתך. אני ניסיתי להוציא אותך החוצה.
כמו שאתה יצאת החוצה?
חיים רק פעם אחת. חייבים לראות עולם.
אז אתה מודה שכאן היה הבית שלך כשלא היית בבית.
כאן? מעולם לא הייתי כאן.
אבל לא היית מודה גם אם זה היה נכון.
ברור שלא. הנרי, כל לב חייב שיהיו לו סודות. ט.א. לורנס. אתה לימדת אותי את זה.
ד.ה. לורנס.
שיהיה.