“לפני מספר חודשים, מה שנקרא בין סגר לסגר, אחי הגדול התחתן וכל המשפחה התכנסה בבית הוריי כדי לשמח חתן וכלה וללוות אותם ביום המרגש הזה משעות הבוקר המוקדמות. בן זוגי ראה את הספר מונח על השולחן בסלון ומיד "חטף". באותו הערב כבר "חטפתי" חזרה את הספר ושמתי אותו תחת המשמר שלי. נו טוב, לפעמים יש גם יתרונות לאופי תחרותי. אז יצא שקראתי את "מישהו נפל" ונפלתי. נפלתי למרגלות הספר המדהים והכל כך קסום הזה שהצליח לגרום לי למערבולות בבטן בכל סיפור וסיפור. סגנון הכתיבה הייחודי כל כך שבה אותי והרגשתי שאני רצה ביחד עם המספר על אוטוסטרדה מסוכנת שאין לה סוף. תיאורים מדויקים מחיי היום יום שפשוט נוגעים במקומות הכי חשופים של נפש האדם. אני קוראת וקוראת וקוראת ומרגישה כאילו הדפים הם כלב משתולל ברצועה שמוביל אותי ואני צריכה להדביק את הקצב. הספר מורכב מאוסף סיפורים קצרים בעלי קסם שקשה לי להסביר. הרבה מהם מסופרים מנקודת מבט של אנשים צעירים, ואופי הכתיבה לא נתן לי להניח את הספר מהיד. חלק מהסיפורים קשורים זה לזה וחלקם לא. או שיותר נכון לומר שלא תמיד יש תשובה חד משמעית להאם הם קשורים והקשר ביניהם נשאר פתוח ולא רשמי. הסיפורים על אף הספציפיות המרהיבה שלהם מדברים על נושאים שכולנו יכולים למצוא את עצמנו בהם בנקודת זמן כזו או אחרת. ואולי לכל אחד יש סיפור שקצת דומה לסיפור של השכן או החברה או הידידה. לכולנו סיפור מוכר ואת כולנו קושר.”

“הספר פורט על נימי הנפש באצבע רגישה ונחושה, מטלטל ומטיח באדמה. ממחיש כיצד נקודת המבט של האדם לאורך חייו ותהליך התבגרותו, מאפשרת לסופר מחונן המספר את אותו סיפור - להדהים כל פעם מחדש.”

“נפילה ללא סוף דודו שאני זוכר, הוא לא מהשיר של חיים חפר, שהסתער על מצודת כוח, ונותר מיתוס ליפי הבלורית והתואר. דודו האחר, הוא האח של א. שנפל במלחמת ששת הימים כצנחן בירושלים. אנחנו בני כיתתו יחד עם המורה חנה, באנו לנחם את הילד מוכה היגון והאומלל, עם המטפחת ספוגת הדמעות שהייתה אחוזה בכף ידו הקפוצה והרועדת ולא ידענו איך. באוויר ריחפה תחושה של מבוכה. חגי ליניק, בספר הביכורים שלו, כתב סיפורים שהציר המקשר בניהם הוא ילדות והתבגרות עם הצורך ביצירת זהות עצמאית, שלא פעם עומדת בסתירה לנטל המשפחתי. לעתים הנטל הוא אסון, מותו בשרות הצבאי של האח הבוגר, והאופן שבו אחיו הצעיר שכמעט ולא הכיר אותו מנסה להתמודד ולשרוד. הסיפור שעוסק בשכול, הוא מישהו נפל, כשם סיפרו של חגי ליניק, בו אנחנו מתוודעים, לחגי ילד שאחיו נפל. ברגע אחד חייו משתנים בשעה שהוציאו אותו משיעור תנ"ך, "חגי תצא בבקשה החוצה, מישהו מחכה לך." ... "הוא חיבק אותי ואמר אחיך נפל." כך בשפה ישירה ופשוטה לינק, מתאר את אסונו של חגי, את מחשבותיו על אחיו ומשפחתו ועל עולמו שברגע אחד השתנה. ליניק חומל, אוהב וכואב, מזכיר לנו עד כמה החיים עשויים להיות שבריריים ולא צפויים, עד כמה אנחנו לעתים מבקשים לממש חלומות ולתכנן תוכניות, אבל המציאות לא פעם טופחת על פנינו, לעתים בכאב ובאכזריות, בעיקר שמדובר על פניהם של ילדים. משהו נפל, מזכיר לעתים את הבנאליות של המוות, אנחנו מזדהים נרעשים כואבים ממתו של חייל, עובר זמן והוא נשכח, הופך לאנונימי, המשויך לקבוצה כוללת בשם הנופלים, המשהו שהוא חסר שם. כך דרך מבטו התמים של חגי המביט אל קברו של אחיו, שהיה פעם חדש וראשון בשורה, הוא מבחין שהוא הולך ומתרחק, דימוי נורא. וחגי הקטן שבכל שבוע רואה קבר חדש, חושב לכתוב מכתב לרמטכ"ל, ולבקש ממנו שיזהיר את החיילים בכדי שלא יפלו... או לסגור את הצבא לשבוע... דרך שאלות היסוד של החיים, המעמתים בין המוות לחיים, כפי שחושב ילד קטן, לנייק בפשטות ובצורה בהירה ונוגעת מנסח תובנות מרגשות, על מה שאנחנו בני האדם, ובעקר על עולם הילדות וההתבגרות וההתמודדות מול המציאות. ושוב לדודו - כסיום אני רוצה שתדע: אתה הגיבור שלי, סזיפוס מבלי שרצית, נושא גזרת גורל, את אסונך על גבך, לבד מטפס במעלה ההר ושוב נופל לשאול תחתיתו.”

“לפני מספר חודשים, מה שנקרא בין סגר לסגר, אחי הגדול התחתן וכל המשפחה התכנסה בבית הוריי כדי לשמח חתן וכלה וללוות אותם ביום המרגש הזה משעות הבוקר המוקדמות. בן זוגי ראה את הספר מונח על השולחן בסלון ומיד "חטף". באותו הערב כבר "חטפתי" חזרה את הספר ושמתי אותו תחת המשמר שלי. נו טוב, לפעמים יש גם יתרונות לאופי תחרותי. אז יצא שקראתי את "מישהו נפל" ונפלתי. נפלתי למרגלות הספר המדהים והכל כך קסום הזה שהצליח לגרום לי למערבולות בבטן בכל סיפור וסיפור. סגנון הכתיבה הייחודי כל כך שבה אותי והרגשתי שאני רצה ביחד עם המספר על אוטוסטרדה מסוכנת שאין לה סוף. תיאורים מדויקים מחיי היום יום שפשוט נוגעים במקומות הכי חשופים של נפש האדם. אני קוראת וקוראת וקוראת ומרגישה כאילו הדפים הם כלב משתולל ברצועה שמוביל אותי ואני צריכה להדביק את הקצב. הספר מורכב מאוסף סיפורים קצרים בעלי קסם שקשה לי להסביר. הרבה מהם מסופרים מנקודת מבט של אנשים צעירים, ואופי הכתיבה לא נתן לי להניח את הספר מהיד. חלק מהסיפורים קשורים זה לזה וחלקם לא. או שיותר נכון לומר שלא תמיד יש תשובה חד משמעית להאם הם קשורים והקשר ביניהם נשאר פתוח ולא רשמי. הסיפורים על אף הספציפיות המרהיבה שלהם מדברים על נושאים שכולנו יכולים למצוא את עצמנו בהם בנקודת זמן כזו או אחרת. ואולי לכל אחד יש סיפור שקצת דומה לסיפור של השכן או החברה או הידידה. לכולנו סיפור מוכר ואת כולנו קושר.”

“הספר פורט על נימי הנפש באצבע רגישה ונחושה, מטלטל ומטיח באדמה. ממחיש כיצד נקודת המבט של האדם לאורך חייו ותהליך התבגרותו, מאפשרת לסופר מחונן המספר את אותו סיפור - להדהים כל פעם מחדש.”

“נפילה ללא סוף דודו שאני זוכר, הוא לא מהשיר של חיים חפר, שהסתער על מצודת כוח, ונותר מיתוס ליפי הבלורית והתואר. דודו האחר, הוא האח של א. שנפל במלחמת ששת הימים כצנחן בירושלים. אנחנו בני כיתתו יחד עם המורה חנה, באנו לנחם את הילד מוכה היגון והאומלל, עם המטפחת ספוגת הדמעות שהייתה אחוזה בכף ידו הקפוצה והרועדת ולא ידענו איך. באוויר ריחפה תחושה של מבוכה. חגי ליניק, בספר הביכורים שלו, כתב סיפורים שהציר המקשר בניהם הוא ילדות והתבגרות עם הצורך ביצירת זהות עצמאית, שלא פעם עומדת בסתירה לנטל המשפחתי. לעתים הנטל הוא אסון, מותו בשרות הצבאי של האח הבוגר, והאופן שבו אחיו הצעיר שכמעט ולא הכיר אותו מנסה להתמודד ולשרוד. הסיפור שעוסק בשכול, הוא מישהו נפל, כשם סיפרו של חגי ליניק, בו אנחנו מתוודעים, לחגי ילד שאחיו נפל. ברגע אחד חייו משתנים בשעה שהוציאו אותו משיעור תנ"ך, "חגי תצא בבקשה החוצה, מישהו מחכה לך." ... "הוא חיבק אותי ואמר אחיך נפל." כך בשפה ישירה ופשוטה לינק, מתאר את אסונו של חגי, את מחשבותיו על אחיו ומשפחתו ועל עולמו שברגע אחד השתנה. ליניק חומל, אוהב וכואב, מזכיר לנו עד כמה החיים עשויים להיות שבריריים ולא צפויים, עד כמה אנחנו לעתים מבקשים לממש חלומות ולתכנן תוכניות, אבל המציאות לא פעם טופחת על פנינו, לעתים בכאב ובאכזריות, בעיקר שמדובר על פניהם של ילדים. משהו נפל, מזכיר לעתים את הבנאליות של המוות, אנחנו מזדהים נרעשים כואבים ממתו של חייל, עובר זמן והוא נשכח, הופך לאנונימי, המשויך לקבוצה כוללת בשם הנופלים, המשהו שהוא חסר שם. כך דרך מבטו התמים של חגי המביט אל קברו של אחיו, שהיה פעם חדש וראשון בשורה, הוא מבחין שהוא הולך ומתרחק, דימוי נורא. וחגי הקטן שבכל שבוע רואה קבר חדש, חושב לכתוב מכתב לרמטכ"ל, ולבקש ממנו שיזהיר את החיילים בכדי שלא יפלו... או לסגור את הצבא לשבוע... דרך שאלות היסוד של החיים, המעמתים בין המוות לחיים, כפי שחושב ילד קטן, לנייק בפשטות ובצורה בהירה ונוגעת מנסח תובנות מרגשות, על מה שאנחנו בני האדם, ובעקר על עולם הילדות וההתבגרות וההתמודדות מול המציאות. ושוב לדודו - כסיום אני רוצה שתדע: אתה הגיבור שלי, סזיפוס מבלי שרצית, נושא גזרת גורל, את אסונך על גבך, לבד מטפס במעלה ההר ושוב נופל לשאול תחתיתו.”