מבוא
אפתח בסיפור קצר:
"הרופא שלי עמד על כך שאבוא לביקור אצלך," אמר המטופל לפסיכיאטר. ״תהרוג אותי אם אני יודע למה – אני נשוי באושר, מבוסס בעבודה, יש לי ידידים רבים, אין לי דאגות..."
"המממ," אמר הפסיכיאטר, והושיט את ידו לפנקסו, "כמה זמן אתה כבר במצב הזה?"
אושר הוא מצב שנתקל תמיד בחוסר אמון, כאילו אדם בן תמותה אינו יכול להיות מאושר. אם אתה מספר שאתה עצוב, מדוכא, אומלל, כולם יאמינו לך, זה נראה טבעי. אם אתה מספר שאתה מאושר, איש לא יאמין לך – זה נראה לא טבעי.
זיגמונד פרויד, אחרי ארבעים שנים של התעמקות בנפש האדם ובמצב האנושי, אחרי שעבד עם אלפי בני אדם, בחן וחקר אלפי נשמות נוירוטיות, הגיע למסקנה שאושר הוא בדיה: האדם לא יכול להיות מאושר. לכל היותר, אפשר לסדר את חייו של אדם בצורה נוחה יותר, זה הכול. אפשר לצמצם במקצת את הסבל והמצוקה, אבל להיות מאושר? זה נבצר מאתנו.
זה נשמע פסימי מאוד, אבל אם תתבונן על האנושות, נדמה שזה בדיוק המצב. זאת נראית עובדה ניצחת: הבריאה כולה חוגגת, ורק בני האדם אינם מאושרים. משהו יסודי סטה מן הדרך והשתבש.
אבל אני אומר לך מניסיון, בוודאות מוחלטת: בני אדם יכולים להיות מאושרים – יותר מציפורים, יותר מהעצים, יותר מן הכוכבים – כי לאדם יש משהו שאין לאף עץ, ציפור או כוכב: יש לו מודעות.
כשאתה יצור מודע, שתי אפשרויות עומדות בפניך: אתה יכול להיות מאושר, אתה יכול להיות אומלל. זאת בחירה שלך. עצים הם פשוט מאושרים מפני שאינם יכולים לא להיות מאושרים. אושרם אינו ביטוי של חופש; הם חייבים להיות מאושרים. הם לא יודעים כיצד לא להיות מאושרים; אין להם אפשרות אחרת. הציפורים המצייצות בעצים מאושרות לא מפני שהן בחרו להיות מאושרות – הן פשוט לא יודעות דרך אחרת להיות. אושרן הוא מצב בלתי מודע; זה פשוט הטבע שלהן.
בני אדם יכולים להיות מאושרים עד הגג ואומללים עד עומק הנשמה – הם חופשיים לבחור. אבל מסתבר שהחופש הזה מסוכן מאוד, כי אתה הופך להיות אחראי. ומשהו קרה עם החופש הזה, דבר מה השתבש. האדם עומד באופן כלשהו על ראשו.
בני אדם כיום מבקשים מדיטציה, מחפשים דרכים ללמוד מדיטציה. מדיטציה נחוצה רק מפני שלא בחרת להיות מאושר. אם אתה בוחר להיות מאושר, אין כל צורך במדיטציה. מדיטציה היא סוג של תרופה: אם אתה חולה, יש צורך בתרופה. ברגע שהתחלת לבחור באושר, ברגע שהחלטת שאתה תהיה מאושר, אין כל צורך בתרופה. במצב הזה מדיטציה מתחילה להתחולל מאליה.
בני אדם יכולים להיות מאושרים עד הגג ואומללים עד עומק הנשמה – והם חופשיים לבחור. החופש הזה מסוכן מאוד, כי אתה הופך להיות אחראי.
יש בעולם דתות כה רבות רק מפני שבני אדם רבים כל כך חיים באומללות. אדם מאושר אינו זקוק לדת כלשהי; המאושר לא זקוק למקדש, לכנסייה – כי לגבי דידו, היקום כולו הוא מקדש אחד גדול, כל הבריאה היא כנסייה. האדם המאושר לא עוסק בפעילות דתית, כי כל החיים שלו בעלי איכות דתית. כל מה שאתה עושה ממצב של אושר הוא תפילה – העבודה שלך הופכת לפולחן; עצם הנשימה שלך הופכת למשהו קסום, מופלא, מלא חן ואצילות.
אושר קורה כשאתה מותאם לחיים שלך בצורה הרמונית כל כך שכל מה שאתה עושה חדור בשמחה. אז אתה מגלה פתאום שמדיטציה מתלווה אליך כמו צל. אם אתה אוהב את העבודה שלך, אם אתה אוהב את סגנון החיים שלך, אתה מדיטטיבי. אז שום דבר לא מסיט אותך הצדה. כשדברים מסיחים את דעתך, זה פשוט מראה שאתה לא באמת מעוניין במה שאתה עושה.
המורה אומר כל הזמן לתלמידיו הקטנים, "הקשיבו, שימו לב למה שאני אומר!" הם קשובים, אבל למשהו אחר. ציפור מצייצת ושרה מכל הלב מול החלון, והילד קשוב לציפור. איש אינו יכול לומר שהוא לא קשוב, איש אינו יכול לומר שאינו מדיטטיבי, שאינו בריכוז עמוק – כל כולו קשוב! למעשה, הוא שכח לגמרי את המורה ואת החישובים המתמטיים שהמורה מציג על הלוח. הילד עזב את זה לגמרי, וכל לבו נתון לציפור ולשירתה. אבל המורה אומר, "תקשיב! מה אתה עושה? אל תסיח את דעתך!"
אדם מאושר אינו זקוק למקדש, לכנסייה – כי לגבי דידו, כל היקום הוא מקדש אחד גדול, הבריאה כולה היא כנסייה.
האמת היא שהמורה הוא שמסיח את דעתו של הילד! הילד מרוכז וקשוב – זה קורה באופן טבעי. הוא מאושר להקשיב לציפור. המורה מסיח את דעתו, ואומר לו שהוא לא קשוב – המורה פשוט משקר. הילד היה קשוב. הציפור מושכת יותר בעיניו, מה הוא יכול לעשות? המורה לא מושך כל כך, המתמטיקה לא מהלכת עליו קסם.
לא באנו לעולם הזה להיות מתמטיקאים. יש כמה ילדים שלא יגלו עניין בציפור; שירתה תעבור ליד אוזניהם, והם יגלו עניין במה שעל הלוח. אז מתמטיקה היא בשבילם. הם נכנסים למצב מדיטטיבי דווקא בכל הקשור למתמטיקה.
סטינו מן הטבעי לעיסוקים לא טבעיים: כסף, יוקרה, כוח. האזנה לציפורים לא תביא לך כסף. האזנה לציפורים לא תקנה לך כוח, יוקרה.צפייה בפרפר לא תעזור לך מבחינה כלכלית, פוליטית, חברתית. הדברים האלה אינם רווחיים – אבל הם עושים אותך מאושר.
אדם אמיתי אוזר את האומץ לנוע עם דברים שעושים אותו מאושר. אם הוא נשאר עני, הוא נשאר עני; אין לו תלונה על כך, אין לו כל טינה. הוא אומר, ״בחרתי בדרך שלי – בחרתי בציפורים ובפרפרים ובפרחים. אני לא יכול להיות עשיר, אבל זה בסדר. אני עשיר בפנים, כי אני מאושר." אבל רוב בני האדם איבדו את המפתח.
קראתי סיפור:
טד הקשיש ישב על גדת הנהר כמה שעות בלי להעלות דג בחכתו. השילוב של כמה בקבוקי בידה והשמש החמה גרם לו להתנמנם על מושבו, והוא היה לגמרי לא מוכן כשדג ערני נשך בפיתיון, נלכד בקרס, משך בחוט משיכה עזה והעיר אותו. טד איבד את שיווי משקלו, ולפני שהספיק להבין מה קורה, מצא את עצמו במי הנהר.
ילד קטן צפה בכל המתרחש בעניין רב. כשהאיש נאבק לצאת מן המים, הוא פנה לאביו ושאל, "אבא, האיש הזה תופס דג, או שהדג הזה תופס איש?"
האדם איבד לגמרי את המצפן. הדג תופס אותך וגורר אותך אחריו; אתה לא לוכד את הדג. כל פעם שאתה רואה כסף, אתה כבר לא עצמך. כשאתה רואה כוח, יוקרה, אתה חדל להיות עצמך. כשאתה רואה כבוד, אתה שוכח את עצמך. אתה שוכח מיד הכול – את הערכים הפנימיים של חייך, את אושרך, את שמחתך, את חדוותך. אתה בוחר תמיד משהו מבחוץ, ומוותר למענו על משהו מבפנים. אתה מרוויח את החיצוני ומפסיד את הפנימי.
אפילו אם כל העולם פרוש לרגליך, אבל איבדת את עצמך, אפילו אם השגת את כל אוצרות העולם, אך איבדת את האוצר הפנימי, מה תעשה בעושר שלך?
אבל מה תעשה בזה? אפילו אם כל העולם פרוש לרגליך, אבל איבדת את עצמך, אפילו אם השגת את כל אוצרות העולם, אך איבדת את האוצר הפנימי, מה תעשה בעושר שלך? זאת אומללות.
אם אתה יכול ללמוד דבר אחד, הדבר הוא להיות ערני, ער למניעים הפנימיים שלך, לייעוד הפנימי שלך. אל תניח לו לצאת משדה הראייה שלך, אחרת תהיה אומלל. וכשאתה אומלל, אנשים אומרים, "תמדוט ותהיה מאושר." הם אומרים, "תתפלל ותהיה מאושר; לך למקדש, תהיה דתי, תהיה נוצרי או הינדי, ותהיה מאושר." אלה שטויות. הייה מאושר, ומדיטציה תדבק בך. הייה מאושר, ודתיות תנבע מזה כמעיין. אושר הוא התנאי הבסיסי.
אבל אנשים נהיים דתיים רק כשהם אומללים – והדתיות שלהם היא למראית עין. נסה להבין מדוע אתה אומלל. אנשים רבים באים אלי ואומרים שהם אומללים, ורוצים שאתן להם מדיטציה כלשהי. אני אומר, הדבר הראשון הוא להבין מדוע אתה אומלל. אם אתה לא מסיר את הסיבות הבסיסיות לאומללותך, אתה יכול למרוט, אבל זה לא יועיל הרבה – כי הסיבות הבסיסיות יישארו שם.
מישהי הייתה יכולה להיות רקדנית נהדרת, והיא יושבת במשרד ומתייקת מסמכים. אין לריקוד סיכוי לפרוח בתוכה. מישהו משתוקק לרקוד תחת הכוכבים, אבל הוא עסוק רק בצבירת כסף בבנק. והאנשים האלה אומרים שהם לא מאושרים: "תן לנו טכניקת מדיטציה." אני יכול לתת להם את זה – אבל מה תועיל המדיטציה? מה זה אמור לעשות? הם יישארו באותו מצב, צוברים כסף, מתחרים בשוק. המדיטציה יכולה רק לעזור לעשות אותם רגועים קצת יותר, כדי שיוכלו לעשות אותן שטויות ביתר יעילות.
אתה יכול לחזור על מנטרה, אתה יכול לעשות טכניקת מדיטציה כזאת או אחרת, וזה יעזור לך במקצת פה ושם – אבל זה יכול לעזור לך רק להישאר היכן שאתה. זה איננו שינוי מן היסוד.
אין לך מה לסכן מלבד אומללותך, מלכד מצוקתך. אבל אנשים דבקים אפילו בזה.
הגישה שלי היא לנועזים באמת, לאמיצים שמוכנים לשנות את מתכונת החיים שלהם, שמוכנים לסכן את הכול – כי למעשה, אין לך מה לסכן מלבד אומללותך, מלבד מצוקתך. אבל אנשים דבקים אפילו בזה.
במחנה אימונים מרוחק, מחלקת טירונים חוזרת לאוהלי המגורים אחרי יום של אימונים מפרכים בשמש היוקדת.
"אילו חיים!" אומר אחד הטירונים. "תקועים בחור נידח, עם סמל שחושב שהוא אטילה ההוני, בלי נשים, בלי משקאות, בלי חופשות – ונוסף לכל הצרות, הנעליים שלי קטנות עלי בשני מספרים."
"אתה לא חייב להשלים עם זה, חביבי," אומר שכנו. "למה אינך ניגש לאפסנאות לבקש נעליים במידה המתאימה?"
"בחיים לא," משיב הטירון. "התענוג היחיד שלי פה הוא כשאני חולץ את הנעליים."
מה עוד יש לך להפסיד? רק את האומללות שלך. ההנאה היחידה שיש לך היא לדבר על זה. תסתכל על אנשים כשהם מדברים על אומללותם, כמה הם נראים מאושרים! הם מוכנים אפילו לשלם בעד זה: הם הולכים לפסיכולוג לדבר על אומללותם – ומשלמים על זה הון תועפות! מישהו מוכן להקשיב להם, והם מאושרים.
אנשים מדברים על סבלם שוב ושוב, עד לזרא. הם אפילו מגזימים, מייפים את זה, מנפחים את הצרות. הם מתארים אותן כגדולות מהחיים. מדוע? אין לך מה להפסיד מלבד סבלך, אבל אנשים דבקים בידוע, אוחזים במוכר. המצוקה והסבל זה כל מה שהם מכירים, אלה החיים שלהם. אין מה להפסיד, אבל הם פוחדים פחד מוות להפסיד את זה.
כמו שאני רואה את זה, אושר בא קודם, שמחה היא במקום הראשון. גישה חוגגת קודמת לכל השאר. פילוסופיה שמחייבת את החיים היא הצעד הראשון. תיהנה! אם אינך יכול ליהנות מעבודתך, שנה אותה. אל תחכה! כל הזמן הזה שאתה משתהה, אתה מחכה לגודו, וגודו לא בא לעולם. אתה פשוט מבזבז את חייך. למי אתה מחכה, למה אתה מחכה?
אם אתה רואה את הנקודה, שאתה אומלל במתכונת חיים מסוימת... כל המסורות העתיקות אומרות שאתה לא בסדר, אבל אני רוצה לומר שמתכונת החיים לא בסדר. נסה להבין את ההבדל בדגשים: הבעיה אינה בך, אלא במתכונת החיים שלך. הדרך שלמדת לחיות, שם הבעיה. המניעים שלמדת וקיבלת כשלך אינם שלך – הם לא מגשימים את ייעודך. הם סותרים את הטבע שלך, הם הולכים נגד הזרימה הטבעית שלך.
זכור: אף אחד אחר אינו יכול להחליט בשבילך. כל ההוראות והפקודות שלהם, כל הצווים המוסריים למיניהם, נועדו רק לעשות אותך לנכה. עליך להחליט בשביל עצמך, לקחת את החיים שלך בידיך. אחרת, החיים ימשיכו להקיש בדלתך, ואתה לעולם לא שם – אתה תמיד במקום אחר.
אם היית אמור להיות רקדן, החיים באים מהדלת ההיא, כי החיים חושבים שאתה בוודאי רקדן בשלב הזה. הם מקישים על הדלת ההיא, אבל אתה לא שם – אתה הלכת להיות בנקאי. איך החיים אמורים לדעת שהפכת לבנקאי? החיים באים אליך באופן שהטבע רצה שתהיה. הם יודעים רק את הכתובת ההיא – אבל אתה לעולם לא שם, אתה במקום אחר, מתחבא מאחורי מסכה של מישהו אחר, לבוש בבגדיו של אחר, תחת שמו של מישהו אחר. הקיום ממשיך לחפש אותך. הוא יודע את שמך, אבל אתה שכחת את השם הזה. הוא יודע את כתובתך, אך אתה מעולם לא גרת בכתובת ההיא. נתת לעולם להסיט אותך מדרכך.
"חלמתי אמש שאני ילד," סיפר ג׳ו לאל, "והיה לי כרטיס חופשי לכל הביתנים בדיסנילנד. איזו חוויה! לא הייתי צריך לבחור לאילו ביתנים להיכנס ולאילו לא – נכנסתי לכולם."
"מעניין," הגיב ידידו. "גם אני חלמתי אמש חלום, כל כך ממשי! חלמתי שבלונדינית יפהפייה הקישה בדלתי, מלאה תשוקה אלי. ברגע שהעניינים בינינו התחילו להתלהט, הקישה בדלת עוד אורחת, ברונטית חטובה ומקסימה, וגם היא רצתה אותי!"
"ואוו," קטע אותו ג׳ו. "הייתי מת להיות שם! למה לא קראת לי?"
"התקשרתי אליך," השיב אל, "ואמך אמרה לי שאתה בדיסנילנד."
הגורל שלך יכול למצוא אותך רק בדרך אחת, בפריחה הפנימית שלך, כמו שהקיום הועיד אותך להיות. אם אינך מוצא את הספונטניות שלך, אם אינך מוצא את מקומך הטבעי המיועד, אינך יכול להיות מאושר. ואם אינך יכול להיות מאושר, אינך יכול להיות מדיטטיבי.
מניין בא הרעיון הזה שיש לאנשים שמדיטציה מביאה אושר? כל פעם שהם ראו אדם מאושר הם מצאו אותו במצב מדיטטיבי – שני הדברים שלובים זה בזה. כל פעם שראו קרינה מדיטטיבית יפה סביב אדם כלשהו, הם ראו שהאיש הזה מאושר – קורן שמחה, התעלות פנימית. שני הדברים התקשרו זה עם זה, ואנשים חשבו שאושר נובע ממצב מדיטטיבי.
ההפך הוא הנכון: מדיטציה באה כשאתה מאושר. אבל קשה להיות מאושר, וקל ללמוד מדיטציה. להיות מאושר פירושו להכניס שינוי דרסטי בדרך חייך – שינוי חד ומהיר, כי אין זמן לאבד. שינוי פתאומי, קטיעה של הרצף, חיתוך כל ההמשכיות עם העבר. רעם פתאומי, ברק חוצה את הקיים, ואתה מת לישן, ומתחיל מחדש, מאלף־בית. אתה מתחיל שוב את חייך כמו שהיית עושה אלמלא היית נתון באותו סד, במתכונת שנכפתה עליך על ידי הוריך, על ידי החברה, על ידי המדינה. מה שהיית עושה, היית בהכרח עושה, אלמלא הסיט אותך מישהו מן הדרך. אבל אתה סטית מהדרך.
עליך להשיל מעליך כל אותן מתכונות שנכפו עליך, ולמצוא את השלהבת הפנימית שלך.
