“ספר מרגש, כן.
הביקורת היחידה שניכתבה על הספר עד עכשיו היא אליפות על חלל נהדרת ממש ענקית וואוו ניפלא, כל מה שאכתוב כאן לא ידמה לה, ניצחיה נהדרת תמיד כנראה גם ככה זכור לי מהעבר, בכל זאת מלא שנים אני כבר בסימניה.
לא אינני ניפתחת לספר על יחסיי עם בנותיי או על יחסי עם אימי ועם סבתי או דודתי או על מה היה אילו או על היותי חצי פולניה כמו שאנחנו נוהגים להגיד, כן הספר הזה ממש מתוק בעיני חמוד כזה עם כול הסיפורים המשפחתיים הקשים והזוגיות הבעיתיות והיחסי אב ובת הלא משהו בלשון המעטה ואיך בכל זאת כולנו מתקיימים כאן אנחנו הנשים כלואות בעולם הפטריאכאלי הזה שכאן בעולמנו אנו וממשיכות בקיומו בהנצחתו עדיין לא משתחררות ממנו ובונות מחדש עולם מטריציאלי כראוי ולא על זה נושא הספר, רק הקשר שעלה לי כרגע תוך כדי כתיבה, כרגע הצלחתי לסיים את הספר התחלתי די מזמן שוב ספר שיש בו עיסוק בתולדות היהודים גם בשואה ועוד לפנייה על יחסייהם עם כנתינים נוודים שחיים בארצות לא להם, ויש גם את הרעיון שמאז הם עלו בגדולתם והצליחו להיות אנשים בעלי ממון ועצמאיים וגם לא זה נושא הספר כנראה ואולי כן גם הנ"ל, ועוד משהו מצא חן בעיני השזירה של אמירותייהם של האורחים והאורחות שוב, ספר נשי, כמובן, אמריקאי , מהעולם הבא הסיפור שלהם ממבט על וזה מוסיף מעניין קורטוב של פלפל לכול הסיפור צמחיה תולדות משפחה, עם עץ מצויר בהתחלתו ראשיתו שאפשר כול פעם ללכת ולעיין מי הוא מי מי היא מי.
בכנות בסוף נימנמתי נירדמתי מעייפותי כי רבה על חלקים בספר.
שמחה שסיימתי, שמחה שקראתי.
6 הצעות למכירה, נכתב ב 1999 מזמאן קאדים תורגם על ידי גבר וזה עושה את זה מעניין יותר ב 2004 יצא לאור ב עברית.
טוב, המון תודה רבה בינתיים
ראשון שמח בשמחת התורה, הושענה רבה ושמיני עצרת, חג סוכות שני שמח, שבוע קסמרפאמבורך, שנה טובה ומתוקה וחתימה טובה 16-10-2022 15:05”

“בילה היה שמה של אם סבתי. בתחילת המאה העשרים היא התגוררה בעיירה קטנטונת במקום שהיה לסירוגין רוסיה או פולין, והיום הוא כפי הנראה בלארוס. בילה, או שמא בילא, אין לי מושג ברור, היתה כפי הנראה אישה דינמית וחזקה מאוד. היא גידלה שמונה או תשעה או עשרה ילדים, תלוי איך סופרים, ואם ילדים שנפטרו צעירים נספרים גם הם. היא התאלמנה בגיל צעיר יחסית, והמשיכה לנהל את הבית ביד רמה. במקביל היא מצאה זמן להתפלל שלוש תפילות ביום בבית הכנסת, לענות על שאלות הלכתיות שהפנו אליה בעיירה, ולקרוא את ספר תהילים במלואו מדי שבת. סבתי רחל (או שמא רוחל) היתה בת הזקונים המפונקת. כשהיא גדלה האחים הגדולים שלה כבר נפוצו לכיוונים שונים ולמרחקים שונים. אחותה רוזה נשלחה לאמריקה, אל הדודה. אחים אחרים היו בארץ ישראל. האחים הישראלים הם אלה שהחליטו שהקשר בין האם לביתה הקטנה (היא סבתא שלי) הוא סימביוטי מדי. וכך במה שהוכח בדיעבד כרגע האחרון, הלכה סבתא שלי, שהיתה אז נערה בת 24, נפרדה מאמא שלה בדמעות, ועלתה על האוניה בקונסטנצה, שהיתה האחרונה לפני תחילת מלחמת העולם השניה. בישראל היא פגשה, לראשונה בחייה, את אחותה רוזה, והשתיים התחברו זו לזו מיד, בקשר אוהב ולא רגיל. רוזה נפטרה מזמן. בת דודי ורד קרויה על שמה. סבתי רחל נפטרה לא מזמן, שבעת ימים ושנים ומתגעגעת לאמא שלה כל יום מימי חייה.

כשקראתי את הספר הזה חשבתי על סבתא שלי. יכול להיות שכל מי שקוראת את הספר הזה תגיע לחשוב על אמא שלה, או על סבתא שלה, או על האמא של הסבתא שלה. ככה זה, ספר שמפתל דורות נשיים זה בזה. יחסים של אימהות ובנות אינן פשוטים אף פעם. כך חושבת גם דברה טאנן, שחיברה על יחסי אימהות ובנות ספר שלם. הספר של דברה טאנן נקרא "ככה את יוצאת מהבית?" והוא מומלץ ומאיר עיניים עד מאוד. הוא מסביר למה כל שיחה בין אם לבת היא בעלת פוטנציאל של פצצה. נכון שלרוב יוצאים ומצליחים להתאושש מן הפיצוץ, אבל ההדים נשארים.

האנה, היא גיבורת הספר, ואצלה לא מדובר בסתם פצצה, אלא בפצצה אטומית, והכל בגלל מילה אחת. מילה אחת שהיא אמרה בחוסר תשומת לב, סוגרת את כל התריסים וכל הדלתות אצל אימה סיליה. כל ניסיונותיה לפתוח את הסגורים עולים בתוהו. היא מנסה למצוא אהבה ופתרון בכיוונים שונים - אצל סבתא שלה, אצל בן הזוג של אמא שלה, אצל אביה הביולוגי. והכל עולה בתוהו. קייטי סינגר מגייסת עבור הקורא עוד ועוד קולות מהעבר, מהמתים, ואפילו מאלה שלא נולדו. כך אנחנו לומדים על הקושי ב"מולדת הישנה", באירופה. ועל המהגרים לאמריקה, שדווקא הצליחו היטב, ורק את מנהגי הדת נטשו מאחוריהם. את הכאבים על התינוקות שלא נולדו, ועל אלה שעתידים להיוולד לתוך כאב. ועל צלקות. צלקות וכאב ממלאים את הספר מכריכה עד כריכה. פליטי טרום השואה, ניצולי השואה, וקורבנות אחרים.

זה לא ספר מעולה. אפילו לא טוב מאוד. למעשה יש בו הרבה נקודות בעייתיות. מכירים את שיש "אילן יוחסין" בתחילת ספר שמסביר את הקשר של כל הדמויות המופיעות בו? אז כאן צריך את זה מאוד. אי אפשר להתקדם שני עמודים בלי לדפדף אחורה ולהסתכל מי האדם המוזכר ומה הקשר שלו לגיבורה. אחת הבעיות הקשות של כתיבה מכמה נקודות מבט, הוא הפיתוי הגדול לכתוב על אותו אירוע עצמו מכמה כיוונים, והתוצאה משעממת למדי לקריאה. גם זה קורה כאן, ויותר מפעם אחת. בסופו של דבר לא הצלחתי להבין מה באמת קרה. יש פתרון כלשהו למסתורין ניתוק הקשר, אבל הוא לא מסביר הכל, בטח לא את המוני הפרטים הנלווים שהורעפו על הקורא התמים. נקודת מבט של העולם הבא היא תוספת נחמדה וחביבה, כשהיא חד פעמית. כשזה סיטוני הופך גיוס הנשמות הזה להיות תעלול מניפולטיבי, ומציק לקריאה. והשפה. אני לא יודעת אם זה התרגום או כך במקור, אבל הסבתות-רבה, שתיהן, נשמעות נורא נורא עילגות, ולי זה הפריע. גם הפריע לי הכינוי "מאשוגע". אצלנו זה משיגע.

אז למה להכביר מילים? כי באיזו שהיא מציאות חלופית מופרכת למדי, מציאות שבה סבתא שלי רחל, ולא אחותה רוזה, היתה מתגלגלת לאמריקה, יכול להיות שהייתי אני האנה. ואולי לא. אולי התקשורת הבינדורית במשפחה שלי היתה חזקה יותר וטובה יותר. כי גם כאן בארץ לא היה קל, ובכל זאת התגברו, ותקשרו. ועדיין. סבתא שלי, רחל, לא אהבה לבשל. אבל היא עשתה את זה בכל זאת, מדי יום ביומו, כי כך צריך. בין שלל המאכלים הפולניים, בין החמין והדג הממולא, בין הצימעס והקלופס, היה גם מאכל שהיא קראה לו "חמוץ מתוק". כדורי בשר ברוטב, נו, חמוץ-מתוק. מתכון אמריקאי, שרוזה אחותה לימדה אותה להכין. זה בדיוק הטעם של "שלמותו של לב שבור". חמוץ-מתוק.”