“"איייף", מעוותים חבריי המלומדים ממגדל השן ומחוצה לו, את פניהם ומרימים את גבותיהם. "11 מפגרים שרודפים אחרי כדור. איך את, בחורה אינטליגנטית..."
מה נשאר לי לעשות? גם אם אגיד שאני קוראת את "החטא ועונשו" במחצית, לא אצליח להעלות שוב את קרני בעיניהם.
לפני יותר משני עשורים, גרתי בקרית אליעזר, שם נרדף לכדורגל החיפאי (ואולי אף ישראלי). כבת לאוהד שמסוגל לראות באותה הנאה משחק של ילדים במגרש השכונתי ואת הקלאסיקו, פשוט לא הייתה לי ברירה. If you can't beat them, join them
אז הצטרפתי אליו למשחקים, בעיקר בתשעים וארבע ותשעים וחמש, לפני שהתגייסתי. אז, מכבי חיפה הייתה במיטבה ורביבו את ברקוביץ' היו האלילים.
לפעמים, עדיף להשאיר את אלילי הילדות ככה, כמו שהם, שחקנים גדולים, לא קשורים לעסקני נדל"ן או עסקי מאפיה.
אוטוביוגרפיות הן עסק טריקי, בד"כ עדיף שיכתבו עליך, כי נדירות הן האוטוביוגרפיות שמצליחות להתנער משגעות הגדלות.
רביבו, על אף העריכה שהספר זכה לה, נפל ועוד איך לאותה המלכודת.
מודה שלא הצלחתי לצלוח את הספר עד הסוף ופשוט דפדפתי עד הסוף וקראתי קטעים נבחרים. היה נחמד להיזכר, אבל (ויסלח לי רביבו) עדיף לקרוא תמצית בוויקיפדיה:-)”