“אני אתחיל מכך שאני שונאת ספרי נושא. מעולם לא נכנס לביתי ספר שנכתב על מנת "לדבר" עם ילדים על פרידת הורים, מילואים של אבא, התרגלות לתינוק חדש, מעבר דירה וכו וכו.. אולי אני מחרימה משהו שאני לא מכירה - אבל הרעיון עצמו של לכתוב ספר שגם כריכתו, שמו המדויק וכל המסר שלו מנווטים למטרה נעלה אחת - העברת האג'נדה, וחפירה לילד עם מסר שהוגדר מראש נשמע לי מעוות ברמות.. כך שכנראה שאילו הייתי יודעת על מה הספר לא הייתי לוקחת אותו.

זה היה כך. כמו בדרך כלל לבנות שלי לא מתחשק לבוא איתי לספריה, הן מזמינות ממני ספרים ואני הולכת לשם לבד עם מטרות ברורות כמה שאפשר. כרגיל בשביל לקצר זמנים בספריה ביקשתי מהספרן לעזור לי ולהציע לי משהו לגיל 7-8 ככה שיש לו בשלוף. בתור אחד הספרים הוא הוציא לי את הספר הזה. לפי השם והתמונה של שני ילדים ( ממש לא התעמקתי ) הבנתי שזה ספר על אהבת נעורים - היה לי ברור שזה בכלל לא בכיוון, שלילדונת בת 7.5 זה לא ידבר בכלל, אבל איכשהו הספר נותר בין הספרים שלקחתי. הגיע הביתה עם עוד כ-10 ספרי ילדים למיניהם ונשכח על המדף.. כשאספתי ספרים שברצוני להחזיר - היה לי ברור שגם הוא חוזר - יש לילדונת הרי כל כך הרבה מה לקרוא - מנהרת הזמן, איבי ובין, ועוד המון-המון, אין שום צורך לעודד אותה לספר שלא קפץ לה לעין, וגם נראה לא מתאים מבחינת תחומי עניין כלל וכלל. דפדפתי בו ברפרוף - פתאום קלטתי שלילד בתמונות יש משהו מוזר.. הוא לא נראה לגמרי ... בריא.. קלטתי שפספסתי בנושא - שהספר מדבר על ילד חולה סרטן - נושא מרתיע משהו.. בטח לגיל הזה. נראה כמו שילוב של המחלה הקטלנית עם אהבת נעורים. עדיין לא מתאים.. איכשהו נקלענו בכל זאת אני, ומיכלי שלי, והרצון שלה לקרוא משהו ברגע הזה ממש, והספר הזה ורק הוא. היא פתחה אותו ואחרי כדקה הקריאה בהלם "הכל התחיל כשאחי איתן חלה בסרטן..". מהקול שלה נהיה לי ברור שהיא בהלם.. שאלתי אותה אם היא יודעת מה זה סרטן - היא ידעה. היא קראה כמה דקות בשקט ובשקיקה, לפי הנשימות שלה שמעתי שהיא מרותקת, ואח"כ נטשה אותי והלכה לחוג. בערב ישבנו יחד וקראנו את הספר זו לצד זו.. שתינו מתרגשות נראה לי כמעט באותה מידה.

ספר מטורף! ספר מדהים במינו לחלוטין! לא סתם כתבתי על ספרי נושא - ככל הנראה הספר דווקא שייך לקטגוריה הזאת, פתיחת עולם הילד למושג הסרטן הקשה לעיכול. בספר ילדה ( בת 6-7 בערך) מספרת על אחיה הגדול שחלה בסרטן. על איך הוא נעלם לבית חולים וחוזר. על הפרספקטיבה החדשה והנאיבית שלה שבה היא רואה את המריבות הקטנות שלהם. איכשהו מקרעי שיחות שהיא שומעת היא מגיעה למסקנה שאנשים חולים בגלל שלא אוהבים אותם מספיק - ושהתרופה האולטימטיבית היא הענקת אהבה. היא מתחילה לפזר חיבה לכל עבר, לקרוביה, חבריה, מורה שאף אחד לא אוהב - כי היא הכי בסיכון.. וכמובן לאחיה. הם ממציאים פטנט שצריך לקחת הביתה כלב - כי הכלב יעניק המון אהבה ושמחה ואז המחלה תיעלם מעצמה.. לוקו בשם הספר הוא בעצם הכלב.

הספר כתוב יפה, מתוק ועדין פלאים. גם ציוריו מעולים. הוא מלא בנאיביות וחיבה, ותובנות והתגברות, ואהבה והומור, והכל מהכול.. בעיני רק דברים טובים. הוא מחוסר זיוף. הוא מחוסר דידקטיות. הוא חינוכי מאוד - אך לא מרובע בכלל. הוא נוגע בנושא כמעט הכי קשה שאפשר - ההבנה שאדם יקר יכול להיות בסכנת היעלמות מחיינו בכל רגע נתון. רמז למחשבה הקשה שהילדים שלנו עוד יתקלו בה לא פעם ולא פעמים כשיגדלו - למה בעצם אנחנו מבזבזים את זמנינו עם אנשים קרובים על הריבים השוליים - החיים כה קצרים - מסר לא לילדים בכלל.. והוא מצליח לפתוח את הנושא, לתת טעימה של עמוד וחצי, ומיד לעבור לטון קליל יותר של הכיף עם הכלב, היחסים המרגשים ומתוקים בין האחים, חום ונועם. הוא עושה עבודה מדהימה..

אז נכון - אני חושבת שלא הייתי נותנת את הספר לילד שחלילה יש לו אדם קרוב חולה בסרטן - כי זה נשמע לי כמו לגרות נקודה קשה מנשוא גם כך. אבל לילד שברוך השם כל קרוביו בריאים, בהחלט בהחלט ספר אדיר.

"פעם כשחזר מבית חולים כועס פלט "אף אחד לא אוהב אותי." ""אני אוהבת אותך, איתן", ומיהרתי להסתכל במראה, לבדוק אם האף שלי לא גדל. איך אפשר כל הזמן לאהוב אחים גדולים??!! לפעמים איתן מעצבן אותי. הוא מעיף אותי מהחדר שלו, קורה לי קרציה ולא רוצה לשחק איתי. אבל כששמעתי שהוא חולה, פחדתי נורא שימות, וכבר לא היה לי אכפת שלקח בלי רשות שוקולד מהמגירה שלי."

"המורה שלי אמרה שאם רוצים משהו אז מתפללים לאלוהים. אבל מה קורה אם אלוהים עסוק? ובכלל איך הוא יכול להקשיב לכולם? אני מתגעגעת לאיתן. נורא חשוב לי שהוא יהיה בריא עכשיו. מי שנמצא בשמים ושומע אותי, שיגיד לאלוהים מה שביקשתי. בבקשה ותודה."

"נבהלתי מהמחשבה שאנשים יכולים להיות חולים אם הם לא מקבלים מספיק אהבה. והתחלתי להגיד לכולם שאני אוהבת אותם. אפילו לדנה המורה לחשבון, שאני לא סובלת(...) אני לא רוצה שאם מישהו יחלה זה יהיה בגל שלא אהבתי אותו מספיק. וחוץ מזה במקרה של דנה אני ממש דואגת. כי אף אחד לא אוהב אותה, ואם זה ימשיך ככה היא יכולה לחלות. מסכנה"..

"הייתי רעבה, והכנתי לשנינו( לעצמה ולכלבלב) קורנפלקס עם חלב. לוקו טעם והסתכל עלי כאילו הוא מבקש משהו.אני חושבת שהוא הרגיש שחסר סוכר. "זה לא בריא לשיניים, תראה גם אני אוכלת ככה... אני אשים לך סוכר אם תבטיח לצחצח שיניים כל יום.."

ועוד ועוד..

אולי היה אפשר לקרוא את זה במוד סקפטי ולהגיד שכל זה משפטים מרובעים שבאו להעביר מסר מדויק, אבל בעיני דווקא כל אלה משפטים עם חיוך קטן ומתוק על איך הם רואים את העולם קצת אחרת. שהם ( הילדים שלנו) חכמים ורגישים לא פחות מאיתנו, אולי אף יותר, רק קצת נאיבים בינתיים..

בעיני מומלץ בחום.
והלוואי, הלוואי, שכל קרובינו ככל האפשר יהיו בריאים, ושרק נקרא על זה בספרים.. לפחות כמה שאפשר..”