“שווה קריאה. נכון, לקח לי פחות מיום לסיים אותו. אבל זה חלק מקסמו של רם אורן. הוא יותר עיתונאי מסופר. לכן הוא יודע לכתוב בצורה קולחת, מעניינת ובעיקר - עיתונאית.
רם אורן מתנץ, כמקובל בימנו, תוך כדי סיפור המלחמה כמה וכמה מיתוסים. וטוב שכך. טוב שאבידן, מפקד גבעתי הכושל, מושמץ. טוב שאורן מוקיע ומבייש את השיטה שלפיה קיבוצים תחת התקפות אויב קיבלו נשק לפי מפתח מפלגתי. טוב שהוא מציג את בן גוריון המתפתל מול חבר קיבוץ ניצנים. טוב שהוא מראה כמה האמריקאים פגעו במדינת ישראל הצעירה באמברגו הנשק שלהם.
אבל יותר מהכל חשוב שאורן מביא את סיפור ניצנים. הסיפור שצריך להיות לדראון עולם למפקדי צה"ל הצעיר, מפקדי חזית הדרום וחטיבת גבעתי. זהו כתם שחור על דגלה של החטיבה, כתם שלא יימחק לעולם.
התיאורים של רם אורן הם מנקודת מבט ישראלית מאד - המצרים היו פלחים נבערים מדעת שלא ידעו להפעיל את כלי המלחמה שלהם, הישראלים היו עולים חדשים שלא ידעו להפעיל את הנשק הישן ולא יכלו לתאם התקפה של יותר מפלוגה. אבל התיאור של הישראלים הוא רך ומבין ושל המצרים קר וביקורתי. אני מבין אותו. כולנו גדלנו וממשיכים להאמין באופן התיאור הלא מאוזן הזה. קודם כל המדינה שלי והאנשים שלנו.
ועם זאת מראה רם אורן בספר את המציאות העירומה. מצב בלתי אפשרי שבו חבורה של חבר'ה נחמדים ובעלי מוטיבציה אבל בלי נשק ובלי תורת לחימה, מצליחים להדוף צבא שאומן על ידי הבריטים. רובים מיושנים, מספר מקלעים ובקבוקי מולוטוב מצליחים להדוף טנקים, שיריוניות ונשק חדיש. אבל בכל נקודת מצב, בוודאי בשלב הראשון של הלחימה, הסיכוי שהיהודים ינצחו שאף לאפס.
היות ואין ניסים, רם אורן מציג את האמת העירומה - מי שנלחם על הבית בעקשנות, מנצח. מי שעובר את המדבר כדי ל"עזור" לפלסטינאים (כשהוא לא יודע מה זה) - מפסיד.
יותר מהכל אהבתי את העמדתו של אבא קובנר במקום. הפוליטרוק הזה, שעשה את דבר מפקדו בלבד, בלי שהוא נלחם מול האויב ובלי שהוא מבין את מצב הלוחמים, צריך היה לשתוק ובסוף המלחמה לבקש סליחה. במקום זה הוא שפך הררים של דפי לחימה מדומיינים, כשהוא בעיקר דואג לשמור עותקים לחברים בתל אביב, כדי שיעריצו את כתיבתו המגוייסת. עם כל הכבוד, ויש לי הרבה כבוד, למלחמה בגטו, ב"דפים הקרביים" שלו חטא אבא קובנר בחטא התעמולה הקומוניסטית והיה גרוע יותר מהתעמולה המצרית. אכזריותו הכתובה תישאר לדראון עולם.
שווה לקרוא.
בוודאי אם יש לכם קשר כל שהוא לדמויות - בני משפחה, חברים של ההורים או הזדהות עמוקה עם הרעיון הציוני ומימושו.”

“את דבריי הבאים על ספרו של רם אורן אני מוכרח לפתוח בוידוי קצר: אני בחיים לא האמנתי שאני אי-פעם אשב ואכתוב איזה משהו על אחד מהספרים שלו ועוד ברוח הדברים האלה, אבל קיבלתי לפני כמה ימים קופסה ובה כמה ספרים, מתוכם כמה ספרים של רם אורן (כך שהתחלתי במרתון קריאה בספריו). מי שמכיר את טעמי הספרותי יודע שתמיד סלדתי מכתיבתו כחלק מסלידה (אגב לא רק בספרות) מאלה שיוצרים מתוך מניע כספי, אבל אני מוכרח לומר להגנתי שתמיד הייתי פתוח להזדמנות שכזאת שאם תקרה ובה אוכל להעמיק את ידיעותיי על כתיבה של סופר כזה או אחר.

רם אורן כתב את הספר הזה שלדעתי מציגה את הצד האחר שלו בצורה מרשימה ביותר. העלילה עוסקת בתקופה שלפני הקמת המדינה, איך ארצות ערב שסביבנו "ניסו להשמידנו ותודה לאל, תודה לאל שיש לנו את מדינת ישראל" (כפי ששלמה בראבא בדמותו של יאצק אומר). עובדה מצערת שעומדת מנגד לעיניי כשאני קורא את הספר שאולי חלפו לא מעט עשורים מאז אבל המצב עם הערבים נישאר בהינו. מוזר לקחת את הספר הזה ולעשות את ההקבלה בינו לבין ספר כמו תש"ח שיורם קניוק כתב, למרות שאותו הערכתי עד כה יותר מרם אורן אין לי כל ספק שכתיבת הספר "המטרה: תל-אביב" ערכו רב יותר בעיניי ולא רק בזכות התמונות שמלוות את העלילה שבו וזה כלל לא משנה שהוא אולי בעצמו מפאת גילו אפילו לא לחם באותה תקופה.

מי שקורא את הספר שם לב שרם אורן כתב אותו מתוך סקרנות אישית שלו, ולא מתוך מקורות למרות הביבליוגרפיה בסוף הספר כי אם מתוך עדויות שבמקרים מסויימים אולי אפילו גבה אותם בעצמו. אין צורך באמת לומר שהוא יודע לכתוב, יש שלבים מסויימים בספר בהם נראה כאילו סוג הכתיבה האחר שלו משתלט אבל זה רק מוסיף לספר ולא גורע ממנו. הספר הזה כלכך מרגש אותי שאני מקפיד אחרי כל קטע שאני מסיים לקרוא לבדוק באינטרנט מה אפשר לקרוא בהרחבה על כל אחד מהשמות שנזכרים בו.

כפי שכתבתי בפתיחת דבריי בקופסה שקיבלתי (ואני כמובן מודה מקרב לב לאלו שיודעים שאני אוהב לקרוא ונתנו לי את הספרים שלהם) יש עוד כמה ספרים של רם אורן, אולי לספרים האחרים שלו אני פחות אתחבר ואולי לא אתחבר בכלל, אבל לפחות הספר הזה כמו גם הספר "לטרון" (שבעקבות הספר הזה כבר הוספתי אותו לרשימת הקניות העתידית שלי) מזכיר לי את הסקרנות שהיתה לי בתקופת הילדות כשישבתי ועקבתי בצמא אחר הסידרה "עמוד האש" שכידוע יוסי בנאי עליו השלום ליווה בקולו.”

“רם אורן הוא עיתונאי וסופר.
הוא מתיחס לעובדות כעיתונאי ומכניס "תבלינים" ספרותים. בדרך כלל זה רומן.
הספר הזה מצויין פעמים. הרומן הטרגי התרחש במציאות וסביבו התחוללה המלחמה שהסיכוי שלנו לנצח בה היה נמוך.
הספר נקרא כספר מתח -לא כספר הסטוריה.
למדתי רבות על המלחמה ההיא. הדרך שבין תל אביב לדרום הפכה מבחינתי למסע במינהרת זמן.
כתיבה מצויינת על ארוע שהוא בעצם ארוע מכונן בתולדות מדינת ישראל.
מומלץ מאד ולדעתי ממש ספר חובה למי שלא בקיא בתולדות מדינת ישראל.
אני מניחה שהקורא לא יוכל להניח לספר עד שיסיים אותו.
הוא לא עגנון, הוא לא עמוס עוז או א.ב. יהושע הוא אינו אומן ספרותי הוא עתונאי שכותב היטב מענין מובן ועיני מאד.
כסיימתי לקרא הבנתי בפעם הראשונה באמת מה התחולל פה בדרום הארץ ועד לתל אביב בשנות מלחמת העצמאות.
לקראת עשרה בטבת שמעתי הרצאה של ניצולת שואה שחיה בילדותה בגיטו וורשה ומסע קשה ומסוכן שנמשך שנתיים לארץ
הספר הזה היה השלמת התמונה.
אם לא היו מסתכלים עלי כעל משוגעת הייתי מניפה שלט ענק "אני ציונית" אסור לנו לשכוח לרגע את שקדם לקום המדינה הזו ואת תהליך הקמתה. יש לעשות הכל שזה ימשך כי באמת אין לנו ארץ אחרת.”

“מדהים כיצד אם לקח את ההיסטוריה העמוסה של מלחמת העצמאות ותן לה עליה אור.
העלילה בעיקר סובבת סביב המערכה מול הצבא המצרי בדרום ומתארת את הקרבות של חטיבת גבעתי.
הוא מגולל את סיפורה של ניצנים וקיבוץ נגבה בצורה מפורטת ביותר כולל תמונות נדירות ומפות באיכות גבוהה מאוד.
מומלץ מאוד למדריכי טיולים כדי להבין את הסיפור של המלחמה והמקום האישי, פרטני.”