“תעצמו רגע עיניים. עצמתם? עכשיו דמיינו שש"ס זכתה בבחירות האחרונות ברוב גדול ואריה דרעי הופך לראש הממשלה. ז"א לא אריה דרעי כמובן, אלא הרב עובדיה.דמיינתם? גם לכם סמרו שיערות? כי לי כן!

הספר נפתח בלוויה של החילוני האחרון, נצר לעדת גויים דוברי עברית כלשון החכמים. מי שמלווה אותו בדרכו האחרונה הוא הרב, החכם וגדול בתורה, אחד מאדריכלי מדינת ההלכה. אותו הרב היה חבר של החילוני האחרון כשעוד היו ילדים במעברה ומאז ועד מותו הקשר ביניהם ניתק כשדרכיהם נפרדו. הרהוריו של הרב בהלכו אחר ארון חברו עומדים במרכז הספר. סוג של חשבון נפש מאוחר, יקיצה מאוחרת ותודעה שאולי לא כל ההחלטות שהתקבלו כשרות למהדרין.

מדינת ההלכה קמה לאחר שמפלגה חרדית מזרחית זכתה במפתיע ברוב קולות. משם הכל התגלגל ככדור שלג, החילונים מוגרו, אוניברסיטאות נסגרו, רופאים התאדו, קוסמטיקה הוצאה מחוץ לחוק,במקום משטרה היו משמרות הצניעות ברחובות וכולם למדו תורה והכל היה שישו ושמחו - קודש ללא חול.

זוכרים את הפסקה הראשונה עם השיערות הסומרות. בעיניי רעיון מדינת ההלכה הוא אכן מסמר שיער. הבעיה היא הביצוע. הספר פשוט לא מספק את הסחורה. דיסטופיית יתר, אם אפשר לכנות ככה רומן דיסטופי.
הרבה דברים אפשר להגיד על הנהגת ש"ס או דומיה גם מהצד האשכנזי של המפה, אבל מטומטמים הם לא. קשה לי להאמין שמישהו, גם החרדים מביננו, חושבים שאפשר להתקיים ללא רפואה או הנדסה או מנקי רחובות. בנוסף, כל כך הרבה זרמים יש ביהדות החרדית וקשה לי להאמין שגם אחרי שכבר זכו בשלטון יכולו להסתדר ביניהם ולנהל את אותה מדינת ההלכה עליה הם חולמים.

סופו של הספר היא סופה של המדינה (זה לא ספויילר, זה ברור מהרגע הראשון). אין לי ספק שזה מה שיקרה אם תקום כאן מדינת הלכה. עם זאת הדרך, לדעתי, תהיה שונה מזו המתוארת בספר.”