“פתאום, בשלב כלשהו בעלילה, מתרחש שינוי. הרצף הליניארי, ההגיוני לכאורה, הופך סוריאליסטי. רגע, רגע... הקורא מריץ את הסליל לאחור. אולי גם לפני המפנה היה משהו מוזר ברצף האירועים? אבל קודם לכן לא היה מת מדבר, ולא בית רב מימדי, ומעלית אל האינסופי. אבל יש עדיין איזשהו היגיון, הרצף נותר. מה התרחש כאן?

כתיבתו של או'בריאן (שם העט של בריאן אונולן) יש בה משהו מבורחס. העלילה מרושתת במשחקי מחשבה ופרכות פסבדו מדעיות, מעין פרפטום-מובילה פילוסופי אך ללא משחקי המילים המאפיינים את כתיבתו ה"אִיגיונית" של לואיס קרול (עליסה בארץ הפלאות). וכמו בציוריו של מ. ק. אשר בהן האנשים עולים ויורדים במעלה ובמורד מדרגות אין סופיות הלוך וחזור, כך גם העלילה הפרקטלית כמו חוזרת אל הסוף ומתחילה מהתחלה, עם פרימה המחזירה את הקורא הלוך וחזור אל נקודות קודמות בציר המתפתל של העלילה, המרובד במשמעויות של החזרה האין סופית בה כלוא הגיבור במעין לימבו אינסופי ומסויט.

שלא כמו סופרים אבנגארדים אשר הגיבו לעידן המכונה הראשון בכתיבה מעין פוטוריסטית, (דוגמת אלפרד דבלין וג'ון דוס פסוס) בציירם קולאז' של צלילים וקולות כמו סטריאופוניים המאפיינים את המולת העיר והמכונות שפתאום מילאו את העולם המודרני, כתיבתו של א'ובריאן (שאמנם שייך לדור מאוחר יותר של סופרים) משתמש בפירכות לוגיות בכדי ליצור אבסורד: בני אדם שהם אופניים, מרחב אין סופי שהוא סופי וכ'ו. כלומר, בעוד הקודמים נתנו ביטוי רגשי בכתיבתם, איזו ריגשת נפש המגיבה לסערה המכניסטית שפתאום השתלטה על העולם, כתיבתו של או'בריאן היא רציונליסטית וכמו מגייסת את הפירכות הלוגיות בכדי ליצור את תחושת האבסורד וההזרה מהמציאות אליה נקלע הגיבור.

או'בריאן (בריאן אונולן) נחשב לאחד משלושת הסופרים האירים הגדולים של המאה העשרים לצד ג'יימס ג'וייס וסמואל בקט.”