פרק 1


קאלי


"אלוהים אדירים," אני ממלמלת לעצמי, בקושי מצליחה לעכל את מה שראיתי עכשיו, אבל ברגע שאני רואה את ליאם פוסע לעברי בצעדים נחושים, הבהלה מפנה את מקומה להרגשת ביטחון ושייכות. "הוא יהיה בסדר?" אני שואלת ברגע שליאם מתיישב במושב הנהג ומתניע.


"כן. הוא יתעורר בקרוב, אבל עד אז אנחנו כבר נהיה מספיק רחוקים מכאן."


"הם יהרגו אותך," האימה מסתננת לקולי ואני רועדת מעט.


"הם ינסו," הוא מסכים וסוחט את דוושת הגז.


"אנחנו צריכים לעצור ולחשוב על זה, לי. שום דבר מזה לא שווה אם תשלם בחיים שלך." הדמעות מתחילות להציף את עיניי.


"את שווה הכול," הוא מושך אותי אליו ומנשק את ראשי, "אבל הם לא יהרגו אותי." הוא מאותת ופונה אל הכביש המהיר המוביל אל היציאה מסן דייגו ושולף מתא הכפפות את תיק האיפור שלי.


"מתי הספקת לקחת אותו?"


"מקצוענים אמיתיים לא מגלים את הסודות שלהם," הוא מחייך במסתוריות, "והפציעות יקלו על המאפיה בזיהוי הפנים שלך. תתאפרי ותשתדלי להעלים את כל הסימנים."


מתוחה עד כדי מחנק, אני מושיטה את ידי ולוקחת את התיק. אני מביטה בו, לא מאמינה שהגבר הזה הצליח להוציא לפועל את התוכנית שלו בלי שאף אחד מהבראטווה גילה על כך, לא מסוגלת להפנים שהוא בחר לבגוד בכל מה שהאמין בו כדי לתת לנו הזדמנות.


בטני כואבת מרוב אהבה.


הוא בחר בי.


כשאנחנו מגיעים לשדה התעופה ליאם מוציא תיק גדול מתא המטען ואז פותח עבורי את הדלת ומושיט לי את ידו, לא מרפה מאחיזתו עד שאנחנו מתיישבים על כורסאות המחלקה הראשונה של אחת מחברות התעופה האמריקאיות המוכרות פחות.


הוא מחייך אליי בשלווה שאני מתקשה לעכל, מבטו חורך את עורי, ואני שואפת שאיפה ארוכה ואז נושפת באיטיות. "אז..." אני מלקקת את שפתיי, רואה שהוא עוקב אחר לשוני.


"אז?"


אני מבליעה חיוך קטן. "אז לאן אנחנו טסים?"


חיוך יפהפה נמתח על שפתיו, חושף את שיניו הלבנות. "תסתכלי על המסך."


אני מפנה את ראשי בחדות, סקרנית בטירוף, ומביטה במסך. נקודה אדומה מסמנת את מיקומנו בשדה התעופה, וממנה נמתח מסלול ארוך ומעוקל המראה שהיעד שלנו הוא... "אוסטרליה?!" אני ממהרת לכסות את פי כי לפתע כולם מביטים בי.


ליאם פורץ בצחוק, וכשעיניו פוגשות בעיניי אני רואה בהן חמימות. "אל תגידי לי שיש לך משהו נגד קנגורו."


"אני דווקא אוהבת מאוד." אני מניחה את ידי על החזה שלו, מרגישה את ליבו פועם מתחתיה. "אתה רציני? אנחנו טסים לאוסטרליה?"


הוא אוחז בידי ומרים אותה אל פיו. "רציני כמו המוות."


"טוב, המוות מעולם לא נשמע כמו חוויה טובה כל־כך," אני מצחקקת וקמה ממקומי, מתיישבת עליו ומחבקת אותו חזק, מרגישה בנוח לגמרי בתא הפרטי שבמחלקה הראשונה.


"אז חוץ מקנגורו, מה עוד את יודעת על אוסטרליה?"


אני מרפה ממנו ומביטה בו, ולפתע הוא נראה חופשי מדאגות וצעיר יותר מגילו, מה שגורם לי לרצות להתגרות בו. "יש שם הרבה גולשים חתיכים." אני מגלגלת קווצת שיער על אצבעי ונועצת בו מבט תמים.


להפתעתי הוא מטה את ראשו לאחור וצוחק. "אין שם שום חתיכים בשבילך, מפלצת קטנה." הוא רוכן אל צווארי ומצמיד אליו את שפתיו לנשיקה קטנה שגורמת לעורי לסמור. "אני אשים לך רטיות על העיניים, כמו אלה ששמים לסוסים כדי שלא יסתכלו לצדדים."


אני פורצת בצחוק מתגלגל. "באמת?" הקול שלי עולה מעט, "ומה איתך? יש שם יותר מדי נשים בלונדיניות ושזופות, ראיתי בסרטים."


הוא קורץ לי, מצמיד את פיו אל אוזני ולוחש, "אני בכלל לא אוהב בלונדיניות. אני מעדיף שיער כהה," הוא מחליק את ידו על שערי, "ועיניים כחולות כמו שמי הערב." הוא מרים את סנטרי ומביט בעיניי, גורם לליבי להאיץ את קצב פעימותיו.


אני מסמיקה. "וואו. נשמע שאתה אוהב נשים יפות."


הוא מחייך וקובר את אפו בשערי. "רק אחת."


"היא חייבת להיות מישהי מיוחדת מאוד, אם היא הצליחה לגרום לגבר כמוך להסתכל עליה."


"תאמיני לי שהשתדלתי מאוד לא להסתכל עליה, ובמשך תקופה ארוכה אפילו הצלחתי לעמוד במשימה, אבל היא לא הניחה לי, וברגע שטעמתי את טעם החטא שלה, לא יכולתי להפסיק. התמכרתי."


אני רוצה לנשק אותו, אבל אז נשמע קולה של הדיילת מבעד למערכת השמע:


"גבירותיי ורבותיי, אנחנו עומדים להמריא. אתם מתבקשים לשבת במקומותיכם ולחגור את חגורות הבטיחות."


אני מביטה החוצה בדיוק כשמנועי המטוס מתחילים לרעום. לרגע החשש מתגנב לליבי ואני מתאמצת לראות טוב יותר מה קורה בחוץ, בטוחה שאראה שם שיירה של רכבים שחורים ומשוריינים של הבראטווה, אבל מלבד שתי מלגזות, אוטובוס וכמה רכבי אבטחה, המסלול ריק.


לפתע גלגלי המטוס מתחילים לנוע על מסלול ההמראה, תחילה באיטיות ואז במהירות, ואני עוצמת את עיניי ונושמת נשימה עמוקה כשבטני מתכווצת בחוזקה.


"תירגעי." ליאם אוחז בידי ומלטף אותי באיטיות, עד שכעבור דקות ספורות אנחנו כבר טסים גבוה בשמיים ואוזניי מתרגלות ללחץ.


"אז למה דווקא אוסטרליה?" אני שואלת בסקרנות אמיתית ברגע שהנשימה שלי שבה לקצב הרגיל.


"בואי אליי," הוא משחרר את חגורת הבטיחות שלי ומרים אותי כך שאשב על ברכיו, "אוסטרליה כי הזרועות הארוכות של גיסך לא מגיעות לשם. בינתיים לפחות."


עיניי נפערות בהפתעה. "אין לו עסקים באוסטרליה?"


"יש הרבה מקומות בעולם שאין לו אינטרס להגיע אליהם."


"אז למה מכולם בחרת דווקא באוסטרליה?" אני כורכת את ידיי סביבו.


"כי זו יבשת גדולה ויש בה הרבה מאוד מקומות פראיים, שאיש לא דרך בהם, וחוץ מזה, הם מדברים אנגלית."


אני פוערת את עיניי. "נכון, נוכל לתקשר עם אנשים בלי בעיות." אני תופסת את לחייו ומותחת אותן לכדי חיוך רחב. "אתה גאון."


הוא מגחך ומרחיק את ידיי, מניד בראשו. "אם תצליחי להבין את האנגלית שלהם, אני אתן לך מה שתרצי."


אני צוחקת. "תלמד אותי?"


"את כבר תלמדי לבד. זה רק עניין של הרגל."


"ודברים שאני לא יכולה ללמוד לבד?"


"מה את רוצה שאלמד אותך?" הוא אוחז במותניי.


דמי מתלהט. "אני רוצה שתלמד אותי לעשות סקס."


"רק על זה את חושבת, ילדה?" הוא זוקף את גבתו.


"ואתה לא חושב רק על זה?"


"זה יכאב לך, לפחות בפעם הראשונה."


"אני לא פוחדת. כולן אומרות שזה כיף."


הוא מנשק אותי על שפתיי. "אני אלמד אותך, אבל זה יקרה רק כשתהיי מוכנה."


"אני מוכנה כבר מזמן."


"נסיכה, אני לוקח את הזמן, ולא סתם. נתקדם באיטיות כדי שתהיי מוכנה באמת, שתתרגלי, ועד אז אהיה עדין איתך."


"ואחר כך?" אני שואלת.


דפיקה קלה נשמעת על דלת התא ובזמן שאני ממהרת להתיישב שוב במקומי, ליאם מושיט את ידו ופותח אותה. "גבירתי, אדוני, אפשר להציע לכם משהו לשתות בינתיים, אולי עוגת שוקולד חמה עם קצפת?"


"את רוצה?" ליאם מביט בי, אבל אני מנידה בראשי. "אני לא רעבה."


"ויסקי אחד, משקה תות־בננה ושתי חתיכות מהעוגה הזאת שדיברת עליה."


"אני שבעה," אני לוחשת כשהדיילת מגישה לנו את ההזמנה ויוצאת מהתא.


"יש לנו טיסה ארוכה מאוד, ואין סיכוי שאסכים שלא תאכלי. דיברנו על זה, קאלי. את לא צריכה להתבייש ממני. ליקקתי את הכוס שלך, למען השם."


אני פוערת את פי ובוהה בו, והוא מנצל את הרגע, לוקח את המזלג, נועץ אותו בעוגה הנימוחה שניצבת בתוך שלולית של שוקולד מומס ומקרב אותו לפי. "את לא יכולה להמשיך להתבייש לאכול לידי." הוא נועץ שוב את המזלג בעוגה, והפעם אוכל בעצמו, מחייך ואומר, "אני רק מוודא שלא מנסים להרעיל אותך."


אני פורצת בצחוק ומניחה את ידי על פי, אבל הוא מרחיק אותה ומוסיף, "אין משהו סקסי יותר מבחורה יפה שאוהבת לאכול, אז פאקינג תאכלי." הוא מאכיל אותי שוב, ואז מנקה בקצה אגודלו מעט קצפת משפתיי ומלקק אותה.


לאחר שאנחנו מסיימים, ליאם מרים את הפחית, ואני לא רוצה לסרב. לא למשקה תות־בננה. אני לוגמת לגימה ארוכה, מתענגת על הטעם.


"לעולם לא תוכל לחזור הביתה, לי. ריי לא יסלח לך." אני אוחזת בזרועו, החשש נשמע היטב בקולי. "אולי זו הייתה טעות לברוח. ומה אם ימצאו אותנו? אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה."


"סיכנתי את כל מה שיש לי כדי להוכיח משהו, קאלי. אצלנו אתה לא יכול להוכיח שום דבר אם אתה לא מסכן את הראש שלך, את כל מה שיש לך. ככה הדברים עובדים בבראטווה, ואין מה לעשות. לא הצלחתי לגרום לו להבין שלא אפגע בך, ולא משנה מה, אז עכשיו אני כופה עליו להתמודד עם מציאות שבה אנחנו יחד. התפקיד שלי הוא להגן עלייך, גם מפניי, אבל אני לעולם לא אפגע בך. אשמור עלייך אפילו מעבר לאוקיינוס."


אני מניחה את הפחית וקמה ממקומי, מתיישבת עליו שוב וכורכת את ידיי סביבו בחוזקה.


"כשריי התאהב בבת של האויב הכי גדול שלו, הוא נאלץ להילחם ברגשות שלו, אבל זה לא עזר לו. הוא לא הצליח להתרחק ממנה ובסופו של דבר מצא דרך להפוך אותה לשלו. לכאורה הוא עשה הכול למען אבא שלכן, ובתמורה ביקש רק דבר אחד; את אחותך."


"מה אתה אומר בעצם?"


"ביקשתי אותך מריי. אמרתי לו שאני מוכן לשלם כל מחיר למענך, קאלי."


דמעה חמה מתגלגלת במורד לחיי. "באמת?"


"באמת, אבל הוא לא אישר לי, ואני יודע גם שהוא לעולם לא היה מאשר רק בגלל החשש שאפגע בך." ליאם נושם נשימה עמוקה ומעביר את קצות אצבעותיו על לחיי, מוחה את הדמעה בתנועה מלאת רגש. "ולכן הוא ייאלץ להתמודד עם העובדה שלקחתי אותך והפכתי אותך לשלי, ואני בטוח שהוא גם יגלה שאת מאושרת איתי."


החום עולה ומציף את פניי. "רק איתך אני מאושרת, לי," אני לוחשת.


ליאם לוגם מהמשקה שלו ואז מניח את הכוס על המגש ורוכן אליי, חופן את פניי בידיו הגדולות. "את מרפאת אותי, נסיכה. בזכותך אני מצליח להתמודד עם השדים שלי, ואם אחרי כל זה הוא עדיין ירצה לנקום בי כדי להוכיח למאפיה שהוא החזק מכולם, שינקום. כי לא חשוב מה הוא יעשה, את תישארי שלי לנצח." הוא מצמיד את שפתיו לשלי ומנשק אותי לאט וביסודיות, ואז עמוק יותר וחזק יותר עד שאנחנו נותרים חסרי נשימה.